השבוע עולם הרוק העולמי הרכין ראשו בצער ויגון לנוכח הבשורה המרה על פטירתו של מי שכונה "הזיקית של הרוקנרול" – דיוויד בואי, בגיל 69 (יומיים לאחר יום הולדתו) .
אל בואי נתוודעתי לראשונה בשנות הטיפש עשרה שלי: לא אשכח את הפעם הראשונה בה שמעתי את Space Oddity באחת מתכניות האולדיז של VH1: משהו בקליפ השונה של דייויד מלווה עצמו על גיטרה בקול מחוספס ושיער אדמוני, כמעין דמות הלקוחה מאיזה סרט מדע בדיוני מוזר, הרעידה את אמות הסיפין שלי.
מאותו רגע מכונן, עוד בטרם היוולדם של היוטיוב והויקיפדיה במחוזותיי, החשתי צעדיי אל חנויות התקליטים ( דיסקים פעם לא "עשו" לי את זה) וקניתי ב"מכה" אחת את David Bowie, The Man Who Sold The World וכמובן The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars". ברבות השנים אספתי כל אלבומיו, רוב הביוגרפיות שנכתבו אודותיו וכל פיסת מידע שתרמה מתאר לאופיו ורבגוניותו, ועם זאת, על אף חקר קורותיו של בואי, עדיין לא הצלחתי לפענח מי היה דייויד בואי האמיתי, מה פשר הדמויות שגילם ומה סוד הקסם שהפך אותו אגדה בחייו.
בכתבה זו אני רוצה לתאר "על קצה המזלג" את תהפוכותיו ו"תקופותיו" השונות של בואי, מראשית המותג ועד יומו האחרון.
- להקות רוקנרול מקומיות ( 1962- 1968) : הלהקה הראשונה של דייויד בואי בן ה-15 , להקת רוק בלוז חובבנית שהושפעה מלהקת ה-Shadows, ביטלס, אלביס וליטל ריצ'ארד. לאורך שנות ה-60, בטרם יפנה לקריירת סולו, יעבור בואי כמה וכמה להקות בהן The King Bees, The Manish Boys ועוד. בלהקות אלו דייויד, בלונדיני יפה תואר, כשבלורית א-לה אלביס מעטרת מחלפותיו, בדמות ה"נורמלית", "נאיבית" ו"רגילה" שלו ( דמות שיחזור אליה , בערך, באייטיז) .
https://www.youtube.com/watch?v=1mYdlGN_aSw
התקופה הפולק-פסיכודלית (1969-1971) – ב-1969, לאחר שהקליט כמה שירים שלא עוררו עניין כלשהוא, ושינה שמו מדייבי ג'ונס (שם שנשא אותו כוכב להקת "המאנקיז" ) לדייויד בואי, הציג בואי את דמותו החדשה ( שיריית הפתיחה שלה הייתה Space Oddity) : הוא הציג שיער ארוך ( אותו צבע פעם לאדמוני, פעם לבלונדיני) , יצר אווירת סאונד פסיכודלית המושפעת משימוש מסמים, ושר על נושאים לא שגרתיים דוגמת חלליות, מכונות, כוכבים, עתיד, מחאה, חלומות וכיוצא בזה. דמות זו הפכה את בואי ל"יצור" או אם תרצו "גימיק" של עולם הרוק ששינה פניו מהתמימות הנאיבית של טרום מלחמת ויאטנם לדור ילדי הפרחים ("היפים") ובואי היווה מעין אוטוריטה ששונה זה לא מוזר, זה גזעי!
https://www.youtube.com/watch?v=cYMCLz5PQVw
תקופת זיגי סטארדסט (1972-1973) – הדמות הנודעת ביותר של בואי והגימיק שהפך אותו לסמל הבלתי מעורער של הרוקנרול: דמותו של חוצן שהוא רוקסטאר המגיע לסוף העולם. עבור רבים (ועבורי) אלבום זה נחשב לטוב ביותר של בואי: הוא מתח את הקו בין מציאות לדמיון, השתמש בערב רב של סגנונות מוסיקליים ( רוק, פופ, קאנטרי, פולק, פסיכודליה ) ומתח את קצה גבולה של היצירה שלו.
https://www.youtube.com/watch?v=dLYafk0Lui0
תקופת פלסטיק סול ( 1974-1976) : לאחר ההצלחה המסחררת של זיגי סטארדסט, בואי עשה את המהפך הנוסף בדמותו: עם פרוץ הדיסקו למועדונים והשתלטותו על מצעדי הפזמונים, בואי נטש את הרוק האוונגרדי שאפיין אותו עד כה, ופנה לכיוון הדיסקו סול, מה שהיווה "ירידה" במעמדו ובפופולאריותו בקרב מעריציו הנאמנים ונתפס כ"התמסחרות". אה, הוא גם שינה את הלוק ליותר "מתון".
https://www.youtube.com/watch?v=ydLcs4VrjZQ
תקופת הפאנק רוק ( טרילוגיית "ברלין") – 1976-1980 : לאחר ש"חטף" את הביקורות הקשות מצד הקהל, פנה בואי לסאונד החדש ביותר שהחל צומח בבריטניה: פאנק רוק, כשגולת הכותרת מאותה תקופה היא שירו של בואי Heroes שהיווה שוב את רבגוניותו וחזרתו ל"פסגה", כאחד מנושאי הדגל של הגלאם רוק.
https://www.youtube.com/watch?v=Tgcc5V9Hu3g
תקופת הדאנס והחזרה לשורשים ( 1980-1992) : שנות ה-80 הביאו עימם שינוי סגנון ברחבי העולם, יותר דאנס פופ ופחות רוק כבד, ובואי, כמובן, השתלב היטב, כששיא הקריירה שלו מאותו עשור הוא Let's Dance אלבום המציג שוב פנים חדשות, עדכניות והציג את דמותו היותר "ממוסחרת", יותר "נורמלית" ופחות מרדנית ושונה מהשאר, על אף הצלחתם הרבה של שיריו. כמו כן בואי ישתף פעולה ללהיטי קאלט עם מיק ג'אגר ( Dancing In The Street) ולהקת קווין ( Under Preasure) בסוף העשור ועד ראשית שנות ה-90, בואי יחזור, אחרי יותר מ-25 שנה, להקים להקה פורמלית בשם "מכונת הפח" ( Tin Machine ) נסיון שעל אף הצלחתו, לא נחקק יתר על המידה בתודעה.
https://www.youtube.com/watch?v=B2HWuR2mq5M
שיא ההתנסויות המוסיקליות: היפ הופ, ג'אנגל, ג'אז ואלקטרוני ( 1992-1999) : בשנות ה-90 בואי נתפרסם בעיקר בשל נסיונותיו המוסיקליים הרבים, בין אם זה באלבום היפ הופ ג'אז (Black Tie White Noise) , רוק אלטרנטיבי (The Buddha of Suburbia) , רוק קלאסי ( Outside), מוסיקה אלקטרונית (Earthling.) .
https://www.youtube.com/watch?v=UT2oqEHwvUY
חזרה לרוקנרול ( 2000-2016) – מראשית המילניום ועד יומו האחרון, בואי חזר יותר לסגנון הקלאסי שלו, הרוקר המשופשף, המיוחד והבלתי ברור, זה שמחפש את הסאונד שלאף אחד אין, שנכנס לדמויות שאיש מלבדו לא יכול להיכנס אליהן, או במילים אחרות : דייויד בואי. אחד האלבומים האהובים עליי מתקופה זו הוא The Next Day (2013) . לפני שלושה ימים הוציא בואי את אלבומו האחרון: Blackstar הנוטה יותר לכיוון הרוק הרך, הג'אז והסול.
https://www.youtube.com/watch?v=kszLwBaC4Sw
