מאז פרוץ המלחמה שרהל'ה שרון לא עוצרת. לא שלפני כן היא נחה יותר מדי, אבל מאז אירועי השבת השחורה ועם הגעת אלפי המפונים והמתפנים אל אזור עמק הירדן, היא מופיעה כמעט מדי ערב בפני קהל אחר מהצפון ומהדרום.
שרהל'ה מופיעה בכל ערב עם הלהקה שלה, שמורכבת כמעט כולה מנגנים מעמק הירדן, מהנגן ישי מאיר מכפר תבור ועוד נגנים מעמק יזרעאל ומנימי פירסטנברג ויאיר ושגיא, שבהתנדבות מסייעים בהגברה והתאורה. כולם יחד שמו לעצמם למטרה – לשפר, אפילו במעט, את מצב הרוח של המשפחות שנאלצו לעזוב את בתיהם. ועם השירים – מגיעים גם סיפורים יוצאי דופן.
כך למשל בהופעה שהתקיימה במלון גינוסר, שם גילתה שרהל'ה תקלה מוזרה. "רגע לפני שהתחלנו גיליתי שהכפתור של האורגן שלי לא נלחץ וכך בעצם אני לא יכולה לנגן", היא משחזרת. מי שנחלץ לעזרה הוא נגן הקלרינט בלהקה, ישי מאיר, שהציע לנעוץ קיסם וכך לגרום לכפתור להישאר לחוץ עד הסוף – מה שבאמת קרה והציל את ההופעה.
סיפור מיוחד נוסף היה בהופעה באוהלו, אל מול מפוני כפר גלעדי. בקהל היה גם אהרון ולנסי, מי שהיה ראש המועצה האזורית גליל עליון במשך שנים רבות וחבר הקיבוץ כפר גלעדי. "רמזו לי שהוא חוגג 60 שנות נישואים עם אשתו", מספרת שרהל'ה. "קראתי להם לשיר את 'בקיץ הזה תלבשי לבן' ואז אהרון עצר ואמר: 'אתם רואים את הבחורה הזו', כשהוא מצביע עליי. 'ב-1982 אני ביקשתי ממנה להופיע במקלטים בגליל העליון לילדי הגנים. זה היה לפני 40 שנה'".
שרהל'ה ממשיכה: "באותו רגע נעמד אחד הנגנים בלהקה שלי ואמר שהוא, כשהיה ילד קטן, היה במקלט ב-1982 כשהופעתי שם. הוא קרה לבת שלו, חיבק אותה ואמר שעכשיו אני מופיעה גם בפניה. מצד שני אני אומרת שזו סגירת מעגל ואני את שלי עשיתי. אבל מצד שני אני לא מסוגלת שלא לחשוב איך עברו 40 שנה ואני עדיין צריכה לשיר בפני משפחות בזמן מלחמה".
שרהל'ה גם מסתכלת קדימה – לקראת ההופעה שלה ביום ראשון בשפיים אל מול מפוני כפר עזה. "פנו אליי אנשים משם והזכירו לי שהופעתי שם ביום העצמאות לפני 5 שנים ושהדור הצעיר רקד ושמח איתי. עכשיו אני רוצה לתת להם להיזכר בשמחה ההיא של יום העצמאות", היא אומרת ומוסיפה: "אבל אני יודעת שזה יהיה לי קשה מאוד כי המצב שהם נמצאים בו הוא בלתי נתפס".
לסיום, שרהל'ה שרון מנסה לשלוח מסר קטן של אופטימיות. "בהופעות שלי אני מחבקת ומתחבקת עם כל מי שבא לשיר איתי. האהבה מנצחת. בסופו של דבר ללב שלנו יש שני חדרים – אחד בוכה ואחד מחייך. כשאני רואה את האנשים שאני שרה איתם, כשהם עצובים – אז אני מחייכת אליהם ואני משמחת אותם ומרקידה אותם. זו זכותי וחובתי".
צילום: erezbit
