לפעמים מוות שהוא לא "הרואי" הופך למוות סתמי. בייחוד במדינה שלנו, אם לא נפלת חלל, אם לא נפלת על רימון, אם לא היית בטרמפיאדה בזמן שמחבל התאבד ולקח את חייך, אז המת לא מעניין. אין לזה מספיק "באז" או "בשר". גם המשפחה של אותו נפטר נשכחת. אותנו, את משפחות השכול האזרחי (מחלות ותאונות) שאינן חלק ממעגל השכול הממלכתי, לא סופרים.
לי, לפחות, בתור אחות שכולה לילד קטן, שהיה רק בן 4 כשנהרג בתאונה בקיבוץ, אין הגדרה ומקום בחברה בישראל.
ברגע שיצאתי מהמעטפת הקיבוצית לצבא התחלתי להרגיש את חוסר ההכרה בנו, יותר מתמיד. בגיוס כחלק משרשרת החיול הייתה תיבה לסמן אם אני אחות שכולה, התקשרתי לאמי ושאלתי אותה האם לסמן? והיא אמרה שלצערה, לא. כי הצבא לא הכיר בי ככזאת.
בזמן צוק איתן חייבו אותי להשתתף בלוויה של חייל צה"ל. הגענו יחד עם המשפחה מליווי הארון ועד הנחת הזרים. נעמדנו מחוץ לאזור גילוי הגופה בעמידת דום, שקט, דממה. נכנסו הוריו של החייל לזהות את הגופה, והתחלתי לשמוע את זעקות האם ובכי אביו. ואני החיילת, אחות (שכולה) שאין לה במה ומעמד בצה"ל, עומדת מזועזעת וחושבת על ההורים שלי.
לפתע הייתי בסיטואציה שלהם, כאשר הודיעו להם שאחי נהרג. שאותה אם זעקה, שמעתי את אמי זועקת. לא עברה דקה ונפלתי על הרצפה רועדת, לא יכולה לנשום. ומה הצבא עשה? אמר לי תספגי ותמשיכי. ביקשתי שיוותרו לי, שיתנו לי ללכת, אחי נהרג, אומנם לא בצבא, אבל אל תשכחו אותי. אל תהפכו אותי לשקופה ואל תמעיטו בסיפור האישי שלי.
אבל זה בדיוק מה שהם עשו. חייבו אותי להמשיך כאילו אני חייל בשדה קרב. אסור לכם להמעיט בנו. גם אנחנו, משפחות השכול האזרחי, נלחמות בשדים, חיים יום יום את האובדן. סיבת המוות לא משנה, אלא מי שנותר אחריה. אימי תמיד מתחילה את האזכרות של אחי במשפט "לילד שקובר את הוריו קוראים יתום/יתומה, לבעל/אישה שקוברים את יקיריהם קוראים אלמן/אלמנה. אולם להורה שקובר ילד אין שם, כי זה לא בטבע. הוא נקרא הורה שכול, אח שכול, משפחה שכולה".
אחרי הצבא חוויתי משבר וחיפשתי אחים שאיבדו אח או אחות שמרגישים כמוני, בכדי שנוכל להזדהות ולשתף אחד את השני. לצערי גם שם לא היה לי מקום. לא בקבוצות פייסבוק, או בעמותות. כולן היו לאחים מהשכול הממלכתי (צבא ופעולות איבה) ואני שוב הרגשתי לבד עם הסיפור שלי.
אבל אז הגעתי לעמותת "יקיר לי יד ולב לשכול האזרחי" – העוסקת במיצוי זכויות וקידום הכרה למשפחות שאיבדו את ילדם ממחלה או תאונה טרגית. שם מצאתי את המקום שלי. בזכות העמותה אני יכול לקרוא לעצמי אחות שכולה – במעגל השכול האזרחי (לא שרציתי במעמד זה, אבל כן בהכרה בו). בזכות העמותה אחים ששכלו את אחיהם ממחלה או תאונה יכולים לסמן בטופס הצבאי "אח שכול". אבל זה לא מספיק יש עוד דרך רבה לעבור ועוד עוולות לתקן.
על המדינה והחברה בישראל להכיר בנו. יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות בכלים הקיימים כבר היום, ובלי הרבה תקציב. קודם כל ההכרה. אם בטפסים הרשמיים ללימודים או לצבא או במקום העבודה יהיה לנו מקום, אז גם החברה תדע להתייחס אלינו אחרת. וכשתשמעו על מישהו מהסביבה שלכם שאיבד ילד או אח מסיבות אלו, תשאלו אותו מה שלומו? והאם ואיך אפשר לעזור? "אל תשאירו אותנו לבד".
הכותבת היא אובל פיטרו, אחות שכולה, איבדה את אחיה, ידוד (4) בתאונה בקיבוץ דביר. חברת ועד מנהל בעמותת "יקיר לי- יד ולב לשכול האזרחי".
