מה עובר על גבר שאשתו מגלה בבוקר בהיר אחד שהיא חולה בסרטן השד? איך מתמודדים עם הקושי, עם תגובות הילדים ועם הפחד מהנורא מכל? עופר גרוס, בעלה של נועה, על ההתמודדות שלו, על זוגיות שהתחזקה ועל המאבק המשותף של שניהם במחלה.
עד לפני חמש שנים חיינו חיים שגרתיים לחלוטין, זוג בשנות ה־40 לחייהם, עם שלושה ילדים. נועה בדיוק התחילה עבודה חדשה בצ'ק פוינט כמנהלת פרויקטים ואני עבדתי בהיי־טק ולמדתי משפטים. מן שגרה שכזאת. עד שנועה הבחינה בגוש בחזה. הרופאים טענו שזה שום דבר, אבל נועה כמו נועה התעקשה ובצדק.
כשקיבלנו את האבחון שמדובר בסרטן המסך ירד, היינו בשוק. אבל למרות החדשות הקשות מהר מאוד התעשתנו והרמנו את עצמנו. שנינו אנשים מאוד רציונאליים ומיד התחלנו לחקור ולבחון את האפשרויות שלנו. תמיד היינו זוג שמשלים אחד את השנייה, והמחלה אף קירבה בינינו עוד יותר. פעלנו כיחידה אחת, נועה בתחום הרפואי ואני בפן הכלכלי. בין היתר, ובעזרת עמותת "אחת מתשע", התברר לי שיש לחולות זכויות רבות שאת מרביתן הן לא מכירות ולא מנצלות. רצינו את הרופאים הטובים ביותר והבנו שאם נישען על הרפואה הציבורית, ההמתנה עלולה להימשך זמן רב מדי. למזלנו, יכולנו להשתמש בביטוחים פרטיים כדי לממן את התהליך, ולאחר שלוש חוות דעת נבחרה תוכנית הטיפולים – כריתה חלקית, כימותרפיה, הקרנות והוצאת שחלות.
ההתמודדות הייתה כפולה ומכופלת, גם מול המחלה וגם בשמירה על התא המשפחתי. כשאספנו את הילדים וסיפרנו להם על המחלה, רצינו להיות קונקרטיים ככל האפשר. שאפנו להכין אותם לכך שמדובר בתהליך, יחד עם המסר שאפשר לצאת מזה, אבל מבלי להבטיח הבטחות שווא. הילדים היו רק בני 5, 9 ו-12 ולכל אחד מהם נדרשנו להקדיש את הזמן והמקום שלו.
הטיפולים נמשכו חצי שנה, במהלכם השיער החל לנשור והמפגש מול המוות נעשה מוחשי יותר, מפחיד, אלו היו רגעים לא פשוטים. אבל נועה היא בחורה חזקה, פייטרית. אני זוכר איך כבר בטיפול הכימותרפיה השני שלה, בזמן שהייתי מרוכז בטלפון, פתאום היא נעלמה לי. מצאתי אותה יושבת לצד מטופלת אחרת שהגיעה לטיפול הראשון שלה ותומכת בה. כך גם החליטה שברגע שהיא תוכל לעזור לאחרות היא תעשה זאת.
נועה התעקשה לחזור לעבוד, ועשתה זאת לסירוגין אם הטיפולים במחלה ,אם הטיפולים הכימותרפיים או ההקרנות. לאורך כל התקופה שנינו קיבלנו תמיכה משמעותית ממקומות העבודה שידעו לסמוך עלינו ולקבל את התקופה הקשה ואת ההשלכות שלה על התפקוד שלנו. גם הקהילה, המשפחה והחברים חיבקו אותנו. במשך כמה חודשים החברות של נועה ב'מאמאנט' תל אביב, שנועה אחראית על הקמתה והייתה היו"ר שלה, קבעו תורניות להכנת אוכל לנועה ולמשפחה. בתוך התהליך הכל כך משמעותי והמאתגר, התמיכה הייתה מדהימה, וזה היה כמו חבל הצלה לנפש.
ניסינו לשמור על הרוטינה והקפדנו ככל האפשר לקיים אורח חיים רגיל. באותה שנה אפילו התאמנתי לקראת מרתון בהולנד, ותוך כדי המחלה היא הצטרפה אלי לנסיעה. לא ויתרנו על עצמנו וטסנו להופעה ברומא של הזמר האהוב על נועה, ברוס ספרינגסטין. לא נתנו למחלה לעצור אותנו. ההפך, הבנו יותר ויותר שצריך להנות מהקיים.
כשהטיפולים הסתיימו נועה הבינה שעליה לנצל כל יום בחייה עד תום, לא לחשוב על כל דבר פעמיים ולהעניק משמעות לחיים. שנינו החלטנו להכניס פעילויות נוספות למשפחה ולחיים שלנו בכלל. נועה חזרה לעבוד באופן מלא והתקדמה בדרגים עד שלפני חודש וחצי החליטה לעבור לסטארטאפ חדש. אני המשכתי בלימודי המשפטים ופתחתי בקריירה שנייה כעורך דין. כל הזמן הזה נועה שימשה כמנטורית לנשים אחרות שחלו. לאחרונה החליטה לעשות זאת באופן רשמי ועברה את קורס הליווי של עמותת 'אחת מתשע', עמותה שהייתה לנו לעזר ולבית תומך במהלך המחלה.
למדתי הרבה מהחוויה האישית שלי כגבר שליווה את אשתו במחלה. הבנתי שהתפקיד שלנו הוא להיות שם איתן, לא לברוח, להכיל את הסיטואציה, את נועה אותן וגם את הילדים ולא לכעוס, גם כשזה בלתי אפשרי. לעשות מה שניתן כדי להגיע יחד למכנה משותף. עד היום אנחנו כל הזמן נמצאים עם היד על הדופק, החשש שהמחלה תחזור נמצא שם כל הזמן, אך החוכמה היא לשמור על ערנות ולצד זאת לדעת לנתב את עצמך למקומות חיוביים.
הכותב הוא עופר גרוס, בעלה של נועה גרוס. נועה מתנדבת בתכנית "לצידך" של עמותת "אחת מתשע", המסייעת לנשים המתמודדות עם סרטן השד ולבני משפחותיהן, מקדמת את חשיבות הגילוי המוקדם של המחלה, ופועלת לשינוי מדיניות חקיקה בנושא.
