בעוד כמה ימים העולם מציין את יום ה-COPD הבינ"ל, מחלת מעשנים אולי הכי נפוצה שיש (3000 איש מתים ממנה בכל שנה רק בישראל) ועם מודעות מאוד נמוכה.בעז קשטן, המתמודד עם מחלת COPD בטור אישי על המחלה ההתמודדות והאופטימיות
"אם להתחיל מהסוף, למרות מחלת הריאות הקשה שאני מתמודד עמה, כיום אני חי טוב. בשנים האחרונות חזרתי לחיות, חזרתי לעבוד. ממרומי גיל 77, למרות הכול, אני חייב להגיד שאני מצליח להיות פעיל ושמחת החיים חזרה אליי. לצד המחלה. מאז ומעולם גרתי בתל אביב, נולדתי בה, נושם אותה, היא חלק ממני. איש עסקים במשך 58 שנים ובעלים של חברת סחר מהוותיקות בארץ – בת 90 שנים. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי פייטר, תמיד בהגינות ויושר. בין אם היה זה בבריכת השחייה במדי מכבי תל אביב בצעירותי כשקטפתי מדליות וגביעים, בין אם בקריירה ובין אם בחיפוש מתמיד אחר הצדק. אבל אם לשים את האצבע על הטעות הגדולה ביותר שעשיתי? עישנתי. שנים רבות, סיגריות רבות.
שנים עוד הייתי מעשן ומסתובב עם משאף לאסתמה, מבלי בכלל לקחת את זה ברצינות עד שבמילניום, ביום שהחלפנו מאה, בבוקר אחד, פשוט קמתי והפסקתי. קדמה להחלטה הזו "מיני אינתיפאדה" שהמשפחה עשתה לי, בין אם כשזרקו לי את הסיגריות, העלימו את המאפרות, מה לא. בשלב מסוים הרגשתי שאני ממש עושה להם עוול. כך קרה שממש ביום אחד הפסקתי.
אלא שהנזק כבר נעשה ועשור לאחר מכן כבר התחלתי להרגיש רע מאוד. לא עבר זמן רב עד שקיבלתי דלקת ריאות שהשתלבה עם המחלה הקשה שאני מתמודד עמה מאז ואמשיך להתמודד עמה עד יומי האחרון – COPD. מדובר במחלת ריאות חסימתית כרונית, קשה מאוד, שההשפעה שלה על החיים מאוד לא פשוטה. באותו יום של דלקת ריאות, הובהלתי לבית החולים, מחליף צבעים מלבן לכחול, חנוק ללא יכולת לנשום. עם מכשיר החייאה. צריך להבין, ההשפעה של המחלה הזו על החיים, היא בדברים הכי קטנים. במספר צעדים חד ספרתי שאתה צריך לעצור אחריהם כדי לקחת אוויר, מדרגות שבלתי אפשרי לעלות, חיים שלמים שמתהפכים. היום ההוא באמבולנס בדרך לבית החולים נתן לי הסתכלות שונה לחיים.
אבל החיים השתנו שוב ב-2015 כשפגשתי את רופא הריאות שמטפל בי מאז, ד"ר בר שי. בשנים לאחר האבחנה, טופלתי בסטרואידים שתופעות הלוואי שלהם היו לא פשוטות – העור התקלף לי, מדדי הסוכרת עלו, הייתי ממש חולה כל הזמן. מעבר לזה, המשכתי להיות מוגבל כל הזמן, הסתובבתי עם בלון חמצן ומכונת חמצן ניידות בכמה מקומות. באותן שנים גם אושפזתי פעמים נוספות בבית החולים על רקע המחלה. עד ליום בו דרכינו נפגשו, ולאחר סדרת בדיקות מעמיקה, שינוי טיפול למשאפים והוראה מפורשת להתחיל להתאמן בקביעות, חיי השתנו. למעשה בתוך שבועיים כל הגוף שלי התחיל להגיב בצורה שונה.
זה היה לפני שש שנים. מאז ועד היום אני מתאמן בקביעות עם מאמנת, חזרתי לעבוד, חזרתי לחיות, חזרתי ליהנות עם המשפחה, עם אשתי שאנחנו כבר 55 שנים ביחד, בטוב וברע, בשגרה ובקורונה ועם שני בניי ובתי. זכיתי במשפחה דואגת, חמה ויש לי עבור מה לחיות. קיבלתי הזדמנות לחזור לחיים וטוב לי. אני לא משלה את עצמי, המחלה הזו פה להישאר והיא מחלה קשה, אבל יש לי עבור מה לחיות, טוב לי ואני כל הזמן רוצה לעשות עוד ועוד.
מבלי לברור מלים, מי שיש לו COPD וממשיך לעשן צריך ממש לתלות את עצמו, צריך להפסיק עוד לפני בכלל שהמחלה הזו מגיעה. הייתי אידיוט מספיק והפצע הכי גדול הוא שכשהחלטתי להפסיק עשיתי את זה מהיום למחר, ככה בקלות. ויכולתי לעשות את זה עוד קודם. אבל גם היום יש עוד מה לעשות: להתחיל להתאמן, בקבוצה או מסגרת, לא לוותר. לקום מהמיטה בבוקר גם כשקשה ולהיות פעיל ואופטימי, לרוץ עם החיים גם אם זו הליכה של צעדים ספורים, להיבדק ולא להזניח את הגוף, לשמור על עצמכם. לפתוח את עיניים בבוקר ולנשום.
