החלטת עריית חיפה להוציא את ילדי הדרוזים מבתי הספר בעיר, מציאות בה חיו כסא לכסא, ילקוט לילקוט, ילד מחיפה וילד מדליית אל כרמל/עוספייה עשרות שנים נגדעת באחת. ההחלטה הזאת מפלחת את הלב. הלב שלי. הלב של משפחות רבות במגזר הדרוזי באיזורי הכרמל. מפלחת את ה"ערב רב" המיוחד הזה שנקרא ישראל.
פעם חיפה היתה מה שנקרא עיר מעורבת עם גישה שערבים ויהודים יכולים לחיות תחת אותה קורת גג עם התחשבות וכבוד הדדי לשתי התרבויות. חיפה היא סמל של עיר מעורבת. עיר שמאמינה שלכולם יש מקום, כולם לגיטמיים. אז אולי ערבים חיפאים כן ימשיכו ללמוד בבתי הספר בעיר, אבל העובדה שמגזר, דת, עדה שעד כה למדו יחד עם ילדי חיפה בשל קרבתם הגיאוגרפית שהביאה גם לקירבה לחבריהם הילדים החיפאים ולקירבה לתרבות הישראלית בכלל מופסקת. לאחר תחילת שנת הלימודים. ככה פתאום ללא שום התראה.
יש כמה איים של שפיות במדינת ישראל, שפיות במובן שמסתכלת למציאות בעיניים שחיים פה בישראל כמה מיליוני ערבים וקשה לטאטא אותם באמת מתחת לשטיח. חיפה ידעה למנף זאת בכלים רבים. הן בפיתוח ואדי ניסנאס והפיכתו למרכז תרבותי בוודאי בתקופת הכריסמס אך לא רק. פיתוח תיאטרון, פיתוח התרבות והכל בכפיפה למגזר היהודי. ואז ההחלטה הזו.
מה עומד מאחוריה? צימצום מספר התלמידים בכתה ואז הדרך היא 'האחרונים הבאים הם הראשונים ללכת?' האם זה שוק העבודה? מה עם מסר לחברה הדרוזית השוכנת בסמוך לחיפה? היכן האינטגרציה? היכן התמיכה בטובי הבנים שמגיעים מהמגזר והתורמים רבות לצה"ל? היכן הממשלה? אה, אין ממשלה. האם ההחלטה היא חלק מהכאוס שקורה בפריפריה כ"שאבא ואמא לא בבית בהיעדר דמות שלטונית תקינה?
גם אם יש סיבות מנהליות אסטרטגיות, הייתי מצפה דווקא מחיפה ומראשת העיר לרגישות יתר במיוחד לאותם תלמידים דרוזים. שפחות שהחליטו להסליל את ילדיהם לתוך החברה היהודית הישראלית דוברת העברית. ילדים שחברויות נוצרות ביניהם לבים ילדי חיפה והם שייכים לאותו מעגל חברתי, לאותם חוגים, וגודלים להיות אף מובילים בקהילה שלהם, לא נתמכי סעד. ההיפך. כל לימודיהם בעברית. ההחלטה להדיר את תלמידי המגזר הערבי מבתי הספר בחיפה היא החלטה שמחזירה את ישראל אחרוה בעשרות שנים. אם הגענו עד הלום, ישראל דוהרת אחורה. אין דין ואין דיין.
כמי שסיקרה את המגזר הדרוזי בכרמל בלא מעט קטעים דוקומנטריים ונחשפה להזנחת המדינה בתשתיות כמו אמצעים לקליטה סלולארית, פיתוח מים זורמים, תשתית של חשמל והייתרי בניה הרי שליבי דואב עד מאד. הדרת התלמידים מחיפה היא כמו הדרתם מהחברה הישראלית. אי אפשר שלא להיזכר בחוק הלאום שגם סרק אותם החוצה מהחברה הישראלית. חברים תתעוררו, הדרוזים הם דרוזים ישראלים, אזרחי המדינה מטובי בניה. ככה יוצרים אויבים בעיניים פתוחות ודיעה צלולה.
יש לתקן את ההחלטה האומללה הזאת במיידי. ניתן לעשות טעויות אך יותר חשוב להבין זאת ולקן אותן. גם הדרך שבה הדברים נעשו. הרי כל בר דעת חייב לדעת לאן הוא שולח את ילדיו לשנת הלימודים. מדוע ההחלטה מגיעה רק כעת לאחר תחילת השנה"ל הנוכחית? הוצאת הילדים הדרוזים מביתה ספר פוגעת הן בילדים הדרוזים ומשפחותיהם, ולא פחות, פוגעת בילדים חיפאים שחבריהם נלקחים מהם באחת. המילה שעולה לי היא, גירוש. החלטה לא חכמה בכל כך הרבה רמות.
איזה מסר היא מעבירה לתלמידים החיפאים שישארו בכתה?! האם התלמידים החיפאים, חבריהם לספסל של התלמידים הדרוזים ירוויחו מההחלטה הזו?
מסר של הרס ולא של בנייה, מסר של הפרדה ולא של איחוד, מסר שהוא ההפך מכולנו שווים, ערכים שאני ועוד רבים כמוני מחנכים את ילדינו לפיו, סגירה במקום פתיחה, חושך במקום אור או לפחות למצוא את נקודת האור.
ליבי עם חבריי שלא שונים ממני. ליבי עם פאדי עם אשתו וילדיו. ליבי עם פאר'ג עם אישתו וילדיו
ולא רלוונטי מהי העדה אליה הם משוייכים!
אין שום הבדל ביננו, נקודה.
האמונה הדתית שלהם היא עניינם בלבד- כמו שלא משנה לי זהות או העדפה מינית של אדם באשר הוא, הוא קודם כל בן אדם.
מאת: ליאת מייה לומברוזו, עיתונאית, צלמת ופעילה חברתית
