חלום הביעותים של כל תל אביבי קרם הלילה עור וגידים.
או שלא.
רק אתמול ביקרנו ביפו. בדרך לבילוי משפחתי במציצים, חוף הילדות שלי, נחתנו בחומוס האסלי וירדנו על השיפודים הכי טובים שאני מכיר, עם סלטים וצ'יפס וחמוצים ופיתות כיד המלך. המלצרים הערבים נראו טרודים, אך קיבלו את פנינו, כרגיל, ב"אהלן וסהלן" ולחיצות ידיים וטפיחה על השכם. אנחנו הרי בני בית שם, ברחוב יפת, המקום שהפך הערב לזירת קרב בין משטרת תל אביב למאות תושבים זועמים. המסעדה שלנו אולי כבר סגורה בשעות הללו, אבל הבעלים שלה לבטח מודאג. מה שחסר לו עכשיו, במצב הכלכלי הנוכחי, הוא לאבד את הלקוחות הנאמנים שלו, שמביטים קרועי עיניים בדגלי אש"ף וחמאס מתנופפים להם ברחוב בין מכוניות לקטנועים, מאזינים לקריאות קצובות "בדם ואש נפדה את אל אקצא" ומתמכרים לדיווחים על אבנים שהושלכו לעבר אוטובוס שעבר במקום.
לפני 15 שנה, בתחילתה של האינתיפאדה השנייה, המדממת והטראומטית, ידעו התל אביבים להעניש את סוחרי יפו בכיס. היתה שם גזענות, היתה שם שנאה, היה שם פחד, היה שם בעיקר רצון עז לנקמה. אבל הימים חלפו, החודשים עברו, והקונים חזרו. הזמן, כך נדמה, ריפא את הפצעים, אלא שביפו התפרים גסים ועלולים להיפרם הרבה יותר מהר ממה שאתם מעלים בדעתכם. הכאב של היפואים, על אף ההשקעה המסיבית של ראש העירייה חולדאי, מתנגש במגדלי היוקרה המיועדים ליהודים, שמנצנצים מול עיניהם כמו קרני השמש השוקעת בנמל. ועוד לא דיברנו על הג'יפים.
יפו היא היופי והעליבות, השמחה והמרירות, התקווה לדו קיום אמיתי והייאוש עקב מצבם של אחיהם הפלסטינים. אנחנו נוטים לשכוח שיפו, בסופו של דבר, היא עיר ערבית במהותה, שתושביה המוסלמים הגאים לא יכולים לעמוד מן הצד כשהם חשים שהמסגד הקדוש, אי שם בירושלים, נמצאה בסכנה. אם הממשלה תדע לנהוג בחוכמה, תרגיע את הרוחות בבירה ותעניק ליפואים משהו להיאחז בו, המצב יחזור במהרה לקדמותו והאירוע הזה, של תחילת אוקטובר, יישטף במימיו של הגשם הראשון.
אך אם נתניהו וחבריו יחליטו להסלים את התגובה ולהפעיל כוח לא סביר, יפו עלולה לבעור ממש. וכל מה שראינו הלילה יהיה רק הקדימון. התגובה תהיה קשה, צדקנית ומכאיבה. ואת המחיר נשלם כולנו, ערבים ויהודים.
לאט לכם.
