מדינת ישראל השפויה הזדעזעה מהרצח של שירה בנקי ז"ל, אבל זעזוע לשם הזעזוע לא מחולל שינוי. רק לחץ ציבורי שיגיע מכל חלקי החברה הישראלית יוכל לעורר מודעות בקרב מקבלי ההחלטות. חבר מועצת העיר, איתי פנקס ארד בטור מיוחד
זוג הומואים צועד יד ביד ברחובות ירושלים – כך נראה אייטם שהתפרסם לפני מספר שבועות בתקשורת. בסך הכול צועדים יד ביד והתגובות – טוקבקים בשר ודם. הערות נבזיות, מבטים מלאי שנאה. תמונת מצב מדאיגה, כואבת ומקוממת. עידו תדמור – חבר, ובעיניי מנהיג בדרכו – הותקף ואוים בדקירה בזמן שישב בבית קפה בעיר. אילו אירועים שלהט"בים חווים יום יום. הסיבה שאנחנו לא שומעים עליהם, היא רק בגלל שרבים חוששים להתלונן, ולרוב הנפגעים, אין פרופיל תקשורתי גבוה.
הרצח במצעד הגאווה היה אקט קיצוני של אדם קיצוני, אבל האווירה המתירה את דמם של חברי וחברות הקהילה הגאה התבססה בציבור הרחב וזוכה למצע פורה שמזין אמירות אלימות של נבחרי ציבור ורבנים, ולא חסרות דוגמאות. אם מי שיזם את מצעד הבהמות יכול להיות סגן יו"ר הכנסת, מה מונע מפעילי להב"ה להמשיך ולהסית נגד הקהילה?
הקהילה הגאה סבלה מאלימות ואפליה לאורך כל ההיסטוריה. ההישגים המרשימים אליהם הגענו, עדיין אינם מגשרים על שנים של העדר קבלה. לשם כך, המדינה חייבת לפעול באמצעים של חינוך הציבור, של הרתעה ושל הבעת קול נחרץ וברור שאומר את המובן מאליו: כולנו שווים.
מובן מאליו? תלוי את מי שואלים. עבור רבים בציבוריות הישראלית, גם היום, גם בכנסת הנוכחית, גם בממשלה הנוכחית – לא כולם שווים.
מאחורי מרבית התקדימים החשובים ביותר אליהם הגענו עומד בית המשפט העליון. בן זוגי יואב ואני זכינו להיות חתומים על הבג"ץ בנושא הפונדקאות בישראל, וכן להוביל מאבק ציבורי לטובת נישואים גאים, אבל גם כשיש כבר החלטה ממשלתית לפעול להסדרה בחקיקה של נושאי ליבה בחיי היומיום של הקהילה – הכנסת נמנעת מכך. זוכרים את ועדת מור יוסף, שהוקמה בעקבות הבג"ץ שהגשנו בנושא הפונדקאות? עברו שנים ואנחנו עדיין מחכים ליישום החלטותיה.
בנאומיו בחו"ל, ראש הממשלה, מקפיד להתגאות ביחס החברה הישראלית לקהילה, אבל המציאות מוכיחה שלא הכול ורוד. נכון, יש היום יותר ויותר להט"בים מחוץ לארון בבידור, בתרבות ואפילו בכנסת – זה המקום לברך את ח"כ איציק שמולי שעשה את הצעד הנכון, וכן את אמיר אוחנה שמתעתד להיות מושבע עם מינויו של השר דני דנון לכהונת השגריר באו"ם, אבל אפליה ממסדית לא מנצחים אפילו עם מנחי טלוויזיה, זמרים ובדרנים שזוכים לאהדת הקהל.
הקולות שיוצאים נגדנו, ממסדיים יותר או פחות, אינם משקפים את הלך הרוח בציבור הרחב. כל הסקרים והמחקרים שנערכו בשנים האחרונות, מוכיחים באופן חד משמעי שמרבית הישראלים תומכים בשוויון לקהילה, בנישואים אזרחיים שכוללים גם זוגות חד מיניים, פונדקאות, באימוץ ובכלל – בקבלה חברתית. גם בקרב ישראלים מסורתיים ודתיים, מתחולל מהפך של הכרה בחשיבות זכויות הקהילה. אבל בישראל כמו בישראל – עמדות הקיצון הן אלה שנותנות את הטון.
נפתלי בנט יודע היטב שגם בקרב הקהל הדתי לאומי שאותו הוא מייצג יש להט"בים. חלקם אף מחוץ לארון. הוא גם יודע שבחייהם הם משלבים אמונה דתית שאינה נופלת מזו של משיחיסטים מטעם עצמם. אבל כדי לייצג גם אותם, מפלגתו חייבת להפסיק לחסום יוזמות המקדמות שוויון לקהילה. הסיוע המוגבר לאיגי – ארגון הנוער הגאה, לגביו הצהיר השר בנט לאחר הרצח במצעד, הוא רק צעד ראשון בכיוון הנכון.
דוגמה נוספת היא חוש"ן – אחד הגופים החשובים ומחוללי השינוי בקהילה. מתנדבי חוש"ן מרצים בפני תלמידי בתי ספר, חיילים ושוטרים, מספרים את סיפוריהם האישיים ומעודדים שיח של קבלה והבנה. אי אפשר להפריז בחשיבות העשייה הזו. צה"ל הפך בשני העשורים האחרונים מצבא מפלה שמשחרר הומואים משירות, לצבא שמפגין סובלנות לשמה. זה תהליך שהתחיל מלמעלה, ביוזמת פרופ' וח"כ לשעבר עוזי אבן עוד בימי ממשלת רבין ובעידוד מלא של הרמטכ"לים השונים.
לא פחות חשוב להנחיל ערכים דומים בשורות המשטרה. בעבר נהגו שוטרים להטריד הומואים נשיים וטרנסג'נדרים על בסיס קבוע. היום זה קורה פחות, אבל עדיין ניתן להיתקל בתגובות לא ראויות כלפי הקהילה גם בקרב שוטרים. כברת דרך ארוכה עוד לפנינו.
וככל שמדובר במערכת החינוך – מתגבר האינטרס הציבורי לקיים מפגשים כאלה בכל בית ספר בישראל, אבל תמונת המצב בשטח מוכיחה שרק בתי ספר שמלכתחילה מגלים פתיחות לנושא, מוצאים לנכון להזמין סדנה של חוש"ן. במסגרות של החינוך הממלכתי דתי מדובר בבתי ספר בודדים בלבד. משרד החינוך לא מסבסד בתי ספר לקיים פעילויות לשוויון וקבלה. כשהשר הממונה בנה את תקציב 2016 האם הוא לקח זאת בחשבון? לנו נותר רק לקוות שכן – אני תמיד מנסה לשמור על אופטימיות לקראת החגים.
מדינת ישראל השפויה הזדעזעה מהרצח של שירה בנקי ז"ל אבל זעזוע לשם הזעזוע לא מחולל שינוי. רק לחץ ציבורי שיגיע מכל חלקי החברה הישראלית יוכל לעורר מודעות בקרב מקבלי ההחלטות. לצד ההישגים הגדולים של הקהילה. בנושא אחד לא התקדמנו הרבה: אנחנו עדיין לא נתפסים כמנוף אלקטורלי (למעט בתל אביב, כאן המערכת הפוליטית מייחסת הרבה משמעות לקהילה ואולי זו הסיבה שבמועצת העיר מכהנים להט"בים מאז 1998 ברציפות ובמועצה הנוכחית שיא של שלושה הומואים ולסבית) ובשונה מקבוצות אחרות, קטנות מאיתנו, הלובי הפוליטי שלנו אינו חזק כמו זה התקשורתי.
יוזמות להקמת תאים גאים במפלגות השונות, מימין ומשמאל, מעוררות יותר ביטויי תמיכה ציבוריים. גם נאום ראש הממשלה בפאנלים פוליטיים ובטקסים של הקהילה אינו דבר של מה בכך, אבל הצהרות ללא מעשים לא שוות הרבה ובמבחן המעשים עדיין לא עמדנו.
לכן, הדרך היפה, הנכונה והראויה להנצחת זכרה של הנערה שירה בנקי, ניר כץ וליז טרובשי זיכרונם לברכה, היא בעשייה – קודם כל על ידי נבחרי הציבור שלנו וגם על ידי כל אחת ואחד מאיתנו שמאמין שכולם שווים. שנה טובה!
