השבוע מציינים בעולם 60 שנה למותו של האייקון התרבותי וסמל הסקס הניצחי של שנות ה-50 – ג'יימס דין ( 1931-1955), המורד הרציני הראשון של הקולנוע והתרבות האמריקאית של המאה ה-20 .
הוא נולד בחווה נידחת באינדיאנה ב-1931. בילדותו עברה המשפחה לקליפורניה לצורך עבודתו של אביו ובגיל 9 נפטרה אמו מסרטן. אביו, שלא יכל לגדל אותו לבד, העבירו אל דודתו בחזרה לחווה באינדיאנה שם בילה שנות נעוריו. עם סיום התיכון עבר לגור עם אביו ואמו החורגת בקליפורניה, שהה זמן קצר במכללת סנטה מוניקה אך פרש תוך זמן קצר וב-1951 עבר לניו יורק כדי לפתח את קריירת המשחק שלו.
הפריצה הגדולה של דין לאקרנים הייתה בשנת 1954 עם קבלת התפקיד הראשי בסרטו של איליה קאזאן – "קדמת עדן" ( תפקיד עליו התמודד גם פול ניומן) . דין זכה על תפקידו בסרט בפרס "גלובוס הזהב", ואת הפיכתו המשמעותית לסמל המורד הנצחי של הוליווד ושל הנוער הוא חב לסרטו הגדול השני – "מרד הנעורים" בו כיכב לצד נטלי ווד וסאל מינאו. הסרט הפך את דין למיתוס ולשחקן שצפו לו עתיד מובטח, אך במהלך צילומי סרטו השלישי וארוך היריעה "ענק", בו כיכב לצידם של אליזבת טיילור ורוק הדסון, נהרג דין בתאונת דרכים קטלנית והוא בן 24 בלבד. הסרט יצא לאחר מותו והפך לרב מכר ואת דין לדוגמא מובהקת למוטו: "חייה מהר, מות צעיר" או כפי שדין הטביע בלשונו: "חלום כאילו תחיה לנצח, חייה כאילו תמות היום" .
עם קריירה קולנועית קצרה שכללה כמה סרטים בתפקידי שוליים, פרסומות ושלושה סרטים עיקריים שהפכו אותו למושא הערצה של מיליארדי אנשים ברחבי העולם: "קדמת עדן", "מרד הנעורים" ו"ענק", דין סימל את המהפכה החברתית ושבירת המוסכמות השמרניות, שאחרי מותו הטרגי תורגמה לרוקנרול.
הפראיות לצד הטוטאליות הרגשית, ה"מוזריות" לצד היותו סמל לכל מה ש"קול", אהבת החיים ועם זאת החיים על הקצה ( מה שהביא בסופו של דבר למותו) הם שהפכו אותו לאגדה עוד בחייו.
כשבתחילת הסרט "מרד הנעורים" דרך דין בשוגג על סמל בית הספר הוכיח דין למיליוני בני הנוער שצפו בו כי למרוד זה בסדר, לשבור מוסכמות זה מותר ואף הכרחי, לא להיות "כן אדוני" זה לא חטא וגם אם אתה לא מקובל בחברה, זה לא אומר שאתה לא ראוי להיות בחברה. דין גילם את עצמו אך בעצם היה הקול הגדול ביותר של מתבגרי אותה תקופה שהיו זקוקים לפורקן העול שהמיט עליהם הממסד הדי אורתודוקסי של אותה תקופה.
כילד אני זוכר שמהשנייה הראשונה שצפיתי ב"קדמת עדן", דין הפך להיות אליל עבורי: זה לא רק הלוק ההורס וזה לא רק ההילה שיצר סביבו, הוא גרם לצורת המשחק שלו להיות טבעית כל כך שכל אחד יכל להזדהות עימו: בין אם אתה ביישן או מלא ביטחון, בין אם אתה מקובל או חנון ובין אם אתה גדל בשנות ה-2000 או בשנות ה-50 – דין יצר בדמויות אותן גילם את האלמותיות הנצחית וציפור הנעורים המתוקה שחבויה בכל אחד ואחת מאיתנו לאורך כל החיים.
אמנם חלפו 70 שנה מאז מותו של דין, אך המורשת שהותיר אחריו תיוותר לנצח, כמו נעוריו.
