המחשבה שקרה משהו לאקס במצעד הגאווה בירושלים, הקבלה במשפחה, המעבר ליפו והאופטימיות ביחס לעתיד. חאדר אבוסייף הוא הגיי הערבי החדש ויש לו כמה דברים חשובים לומר לכם
לפני שהתחלנו את הראיון הוא אמר לי שהוא לא מוכן לצאת ההומו הערבי המסכן הזה. "אני לא רוצה כתבה דיכאונית על ההומו הפלסטיני שבוכה על החיים שלו", אמר לי חאדר אבוסייף. לא סתם המשפטים האלה יצאו מהפה של אבוסייף, הסיפור שלו שובר כל סטיגמה שאנחנו מכירים על החברה הערבית. כשלדודות שלו היה קשה לקבל את העובדה שהוא הומו, אמא שלו התעקשה ואמרה להן שזה הבן שלה וככה הוא ולמי שיש בעיה עם זה שלא ידבר גם איתה. למרות שאבוסייף מעיד על כך שיש לו מזל גדול שנולד למשפחה ליברלית וזכה לאמא שמקבלת אותו, אין ספק שלא פשוט לחיות בישראל בימינו בתור הומו ערבי. לדבריו, הימים אחרי פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים בו נרצחה שירה בנקי ז"ל ופיגוע השריפה בו נרצח התינוק הערבי היו ימים לא קלים ומלאי זעם עבורו.
"תוך מספר ימים בודדים קמו אנשים דתיים ורצחו את שתי הזהויות שלי, מצד אחד הם רצחו את הזהות המינית שלי ומצד שני הם רצחו את הזהות הלאומית שלי".
אבוסייף (27) עובד במשרד פרסום, גדל ביפו וחי בת"א מגיל 17. לאחרונה חזר לגור ביפו מכיוון שלטענתו הרגיש שכבר אין לו שום צורך להוכיח לתל אביבים משהו. "הרגשתי שאני רוצה לשנות את המקום שגדלתי בו ואני רוצה להראות לאנשים ביפו שלהיות גיי זה לא מפחיד או מאיים", הוא אומר. "כשהייתי בן 14 יצאתי עם בחור שקראו לו נדב ואני וחבר טוב שלי קראנו לו עופרה כדי שאמא שלי תחשוב שיש לי בת זוג ולא תגלה שיש לי חבר. יום אחד הלכתי לישון אצל 'עופרה' ובבוקר אמא שלי התקשרה ואמרה לי שהיא מרגישה ויודעת שעופרה זאת לא עופרה אלא עופר".
איך לדעתך היא גילתה?
"אני נולדתי גיי, לא הייתה לה שום סיבה לא לדעת. אני מגיע ממשפחה מאוד ליברלית. אנחנו לא המשפחה היפואית הטיפוסית. לדעתי, אמא שלי פשוט הרגישה, כל הסימנים היו שם על השולחן. זה או שאני הייתי מרים את הכפפה ומספר, או שהיא הייתה מרימה את הכפפה ושואלת. למרות שזה קרה בגיל 14 וזה נורא מוקדם זה מאבק, אלו שדים שכלואים בתוכך. לא משנה באיזה גיל היציאה מהארון מגיעה היא תמיד מקלה כי אתה בעצם משחרר משהו, אתה פתאום נורא שלם עם הזהות שלך, עם מי שאתה, עם איך שאתה רואה את עצמך. החברה והמשפחה שלך מתחילה לראות אותך בצבעים האלה ואני לא מדבר בהכרח על צבעי הגאווה.
אז המשפחה שלך פשוט קיבלה אותך כמו שאתה?
"אמא שלי היא הבן אדם שהוציא אותי מהארון, לא היו שם שום דרמות, אך מן הסתם היו כל מיני קשיים. עם הזמן האחים שלי התחתנו עם נשים ואחיות שלי התארסו לגברים ואז היה דיבור סביב זה. לאנשים שמחוץ לתא המשפחתי היה פתאום מוזר להכיל ולקבל את זה. דודות שלי ממש התבאסו מזה ואמא שלי אמרה להן 'מי שלא מקבלת את הבן שלי שלא תדבר גם איתי'".
לטענת אבוסייף, אין שום דבר חריג בזה שהמשפחה שלו קיבלה את העובדה שהוא נמשך לגברים, אלא הצורה בה אנו רואים את החברה הערבית מוטעית.
"אחת ההשוואות הכי מגוחכות שאני שומע היא שאומרים שהחברה הערבית דומה באופי שלה לחברה החרדית, זה פשוט שטויות! אי אפשר לשים את החברה הערבית תחת אותה הגדרה של החברה החרדית כי לא כל החברה הערבית דתייה. אני מכיר ביפו לפחות 14 אנשים שיצאו בשנה האחרונה מהארון, גם בנות וגם בנים, ויותר מזה אני מכיר גם כאלה שעברו ניתוח לשינוי מין והמשפחות שלהם מקבלות אותם. אני מניח שלא כולם רוצים לדבר על זה וגם לא לכולם יש את הכלים. זה לא חריג, זה היה חריג אולי לפני 20 שנה, היום אנחנו מחוברים לעולם, למחשבים ולטלוויזיות. זה לא קרה ב -30 השנה האחרונות, אבל בחמש השנים האחרונות זה קורה הרבה. אני יכול להגיד שברמלה יש קהילה להט"בית גדולה, אבל מצד שני אני לא יכול להגיד שבעזה יש קהילה להט"בית גדולה. אלה ערים שונות, ההתנהלות שם שונה, מדובר בצביון דתי שונה לחלוטין ואי אפשר להשוות בכלל ביניהן. בכפרים זה שונה, כמובן שלא הכול ורוד ולבחור בכפר מנדא יהיה סיוט לצאת מהארון כי כולם מכירים שם את כולם".
איך אבא שלך הגיב?
"אבא שלי עדיין בשלב שהוא פחות רוצה לדעת. למרות שכשנאמתי בעצרת שהתקיימה לזכרה של שירה בנקי ולזכר התינוק הערבי שנרצח בשריפה, היה לי חשש שאבא שלי יראה את הווידיאו של הנאום שלי. אחרי שהווידיאו הגיע אליו, הוא התקשר אליי ואמר לי משהו בסגנון 'אני לא הכי מרוצה בעולם, אבל כיף לדעת שאתה לוחם כמו אבא שלך', זה דווקא היה נחמד. הוא עוד לא לגמרי מאה אחוז עם זה, הוא חלק מהחברה היפואית ושומר מסורת, חברים שלו בטוח מדברים על זה והוא צריך להתמודד עם זה הרבה יותר מאשר אני מתמודד עם זה. אני חי עם חברים שונים משל אבא שלי, את ההכלה, האהבה וההבנה שאני מקבל הוא לא מקבל מהחברים שלו. היו תקופות שרוב הזמן היה בינינו שקט רועם, לפעמים זה אפילו יותר גרוע מאשר אבות שאומרים לבנים שלהם 'אתה לא הבן שלי יותר'".
כאמור, לאחר פיגוע הדקירה במצעד הגאווה בירושלים ופיגוע השריפה שהתרחש ימים בודדים לאחר מכן, אבוסייף נאם בעצרת בת"א.
"הרגע שירדתי מהבמה היה עבורי מזוקק, הבנתי שיש מקום למה שאני אומר, יש תקווה לקדם משהו דרך הדברים שלי או של אנשים שמרגישים כמוני. אני זוכר שאמרתי בעצרת שחבל שינון מגל ונפתלי בנט לא שם, רציתי שהם יראו את הפנים של ההומו הפלסטיני שהם כל כך מפחדים ממנו. לבסוף מה שקורה במדינה הזאת זה לגמרי תוצאה ישרה של הסתה מצד מפלגות הימין ורצח זה רצח לא משנה מה. בנוסף, אמרתי שאני נורא רוצה שהם ירגישו את הפחד שהרגשתי כשהבנתי שהיה פיגוע דקירה. האקס שלי, שאנחנו עדיין חברים טובים היה במצעד בירושלים וכשהבנתי שהיו שם דקירות נכנסתי לפאניקה מטורפת. הייתי כל כך עצבני והיה בי את הרצון שגם הם ירגישו את הבהלה שחשים כשחושבים שאחד האנשים שאתה הכי אוהב בעולם נדקר, זה מלחיץ ומפחיד. אני עדיין לא מבין איך הממשלה או המדינה מרשה לעצמה לשחרר את האדם שדקר במצעד הגאווה לפני 10שנים, כשלושה שבועות לפני המצעד הנוכחי".
מה אתה חושב שצריך לעשות כדי שדברים ישתנו פה, אם זה בכלל בר שינוי?
"מהפכות אמיתיות קרו בספונטניות, כמה אנשים שקמו והתהפכו על כל העולם. זה יקרה פה, אבל לא בטוח שזה יהיה בדור שלנו. אנחנו למודי פיגועים ורצח שכבר שום דבר לא מזעזע אותנו. בכל מדינה מתוקנת אם היו קורים מקרים כאלה זה היה מעורר טירוף, היסטריה, פחד ודיבור של לפחות חודשיים שלושה אחרי המקרה. במדינה שלנו הכול כל כך קיצוני וקורה בווליומים כל כך פסיכיים שאני בטוח שכבר עכשיו זה מתחיל להישכח. הטראומה כל כך בילד-אין בתוכנו, ששום דבר כבר לא מזעזע אותנו. אנחנו צריכים שיקרה דאבל אסון כדי שנהיה בשוק ליום וחצי ואז זה עובר. מה צריך לקרות שיזעזע את כולנו? כשאני אומר כולנו אני לא מדבר רק על הקהילה, אני מדבר על מזרחים, ערבים, אתיופים, רוסים, נשים, כולם. מתי נבין שעד שלא נתאחד ונצא כולנו ביחד לרחובות לא נשבור את מה שקורה פה, אנחנו נישאר מופלים וימשיכו לדרוך עלינו ולהרוג אותנו".
ואיך מתחברת לזה הפוליטיקה?
"בליכוד יש אולי תא גאה, אבל אותם לא מעניין התינוק שנשרף, אותם רק מעניין ששירה נרצחה והם מתפלאים איך אפשר לחבר בין שני המקרים. מבחינתי הם גברים שמלאים בפריבילגיות והם מצליחים לראות רק את הצד שלהם, כי הם חושבים שהם יקבלו זכויות מהליכוד. זה בדיוק כמו להיות הומו רפובליקני בארה"ב לפני אישור הנישואין החד מיניים.
לי אין את הפריבילגיה הזאת ואני גם לא רוצה שתהיה לי. אני שמח שאני יכול לחלוק את הכאב שלי ואני יכול לראות במוות של שירה ושל התינוק כאב משותף אצלי. זה רק מעיד עד כמה הקונפליקט הישראלי – פלסטיני חי בתוכי, עד כמה אני מתחלק לשני מקומות.
"הסיבה שחשוב לי להתראיין היא שאני מציג פנים של הומו פלסטיני חדש שעדיין לא מכירים, אני חושב שזה הרול מודל לדחוף עוד ערבים לצאת מהארון, וזה מה שישנה את התפיסה באמת. דברים השתנו כשהתחילו לכתוב על זה ויצאו איתם החוצה. אין מה לעשות זאת היסטוריה שפוגשת מציאות, שפוגשת בן אדם שמבין איך לשלב את כל זה ולקחת את זה לשלב הבא. ולא להשאיר את הפלסטיני במקום שהוא לא מנהל דו שיח עם הקהילה הגאה בשאר העולם בגובה העיניים אלא רק ממקום של 'אני קורבן שסובל, הרביצו לי, רע לי ואני תחת כיבוש'. ממש לא, אני הולך להתרכז בעיקר, אני הולך לשנות את המציאות שלי".
