אייל דוד גירון בלום, תל אביבי גאה שנישא לבן זוגו ואבא לעומר שנולד בתהליך פונדקאות בארצות הברית, במכתב פתוח על הקשיים של זוגות חד מיניים, על המשפחה האוהבת שבנה הכוללת שני אבות מסורים וילד מאושר אחד ועל הזכות הבסיסית של כל אדם להקים את הקן שלו
נולדתי למשפחה גדולה, משפחה מיוחדת וחמה כזאת, נודניקית מרוב אהבה, מחבקת ומנשקת ללא הפסקה. משפחה שידעתי שכאשר אגדל, ארצה שגם לי תהיה כזאת.
אני זוכר כמה בגיל 16 פחדתי לבוא לספר שאני הומו. זהו הרגע שבו אתה באמת מאפשר לעצמך להבין שאתה נמשך לגברים ושאתה רוצה לחוות כמו כולם אהבת נעורים תמימה. זה הרגע שבו אתה יודע שאם תהיה מספיק אמיץ, תוכל לחיות את האמת שלך, ולשמור בבטן לא היה אופציה מבחינתי.
אבל היה את הפחד הזה, שאם אעשה את הצעד ואלך עם האמת שלי אצטרך להתמודד עם הדבר הכי מפחיד ביקום: שלא תהיה לי משפחה. כילד לפני 16 שנה, הומו היה דבר שלא מדברים עליו, משהו שכמעט לא קיים. לא היה לי דמות להעריץ או מודל לחיקוי, מישהו שאוכל לקבל ממנו טיפים או עזרה. רציתי רק להישאר אני, להיות אותו אייל אשר חונכתי להיות, כי לרגע לא הרגשתי שהנטייה שלי אמורה להגדיר אותי מחדש. זו רק הסביבה שפתאום הסתכלה אחרת – חלקה בסלידה, חלקה בשתיקה, חלקה בחיבוק ענק ותומך.
עם היציאה מהארון הפחד הפך למציאות. אמא שלי, שקיבלה אותי באהבה, לא היתה יכולה להסתיר את הכאב שלבן שלה לא תהיה יום אחד משפחה משלו. אני זוכר את הפחד שהיה לה, את המחשבות שרצו בראשה בתהייה מה יהיה גורלי.
עם השנים, כשגדלתי, לכולם היה את הרגע הלא נעים הזה, שעל משפחה ובטח שלא על ילדים אין מה לדבר עם אייל. האמיצים שבהם היו זורקים לי: "למה שלא תמצא איזו לסבית ותעשו ילד ביחד?", ואני זוכר כמה זה היה כואב. לא שאני חושב שהורות משותפות היא לא פתרון טוב, אך בתוכי תמיד הרגשתי שאני רוצה משפחה משלי עם בן זוג, ילד שיקרא לי אבא ושני כלבים.
כשגיליתי לפני בערך עשר שנים את עולם הפונדקאות, סיפרתי על כך בהתרגשות לאמא שלי. צפיתי בסרט של זוג ישראלים שסיפרו על המסע שלהם – הם לקחו מצלמה שליוותה אותם בכל הרגעים המרגשים, ואני אמרתי לאמא שלי, "זה יקרה גם לי. אני עוד אהיה אבא. תהיה לי משפחה ואת תהיי גאה בי". במשך שנים פנטזנו ביחד על הרגע הזה, והנה, זה קרה.
בהמשך הכרתי את אהבת חיי, דניאל בלום, הגבר שתמיד חלמתי עליו, שמחובר למשפחתו ולערכים שמהם הוא מגיע, שחולם על משפחה ועל ילדים, שאוהב לטייל בעולם ולבלות עם חברים, והכי חשוב – שאני מטורף עליו מרוב אהבה. כבר בדייט הראשון שלנו ידעתי שהוא הבחור שאיתו ארצה להקים משפחה. שבע שנים שאני מכיר את האהבה הכי גדולה של חיי – התחתנו לפני כשלושה חודשים, וכבר שלושה חודשים וחצי חלפו מאז שהנסיך הקטן שלנו הפך אותנו לאבא'ז.
אמא שלי אמנם לא זכתה להכיר את עומר ונפטרה כמה חודשים לפני שנולד, אך היא היתה מאושרת לדעת שאהיה אבא בקרוב, ואת השם עומר היא בחרה לו עם עיניים נוצצות ומלאות אהבה. לא אשכח לעולם כמה היא היתה מאושרת שעומר בדרך לעולם.
לנצח את החושך עם אור ואהבה
עומר הכניס המון אור לחיינו, ואור ואהבה הם כל מה שצריך כדי לנצח את החושך. תמיכה של משפחה ושל המשפחות שלכם הוא מה שאנחנו צריכים כדי שכולנו נוכל להיות שוויוניים, כדי שנוכל לגדל כאן ביחד דור שמקבל את האחר, ועל מנת שבעתיד עומר יוכל לזכות לאח או לאחות קטנים ושנוכל לעבור את התהליך בארץ ולא בקצה השני של העולם.
אף אחד לא יוכל להבין את הקושי, הפחדים, החרדות והמשברים הקיימים בתהליך כל כך מסובך ורגשי אשר מתנהל בשפה זרה ובמרחק עשרות אלפי קילומטרים. כשעומר נולד, נסענו לחודשיים לארצות הברית עד הרגע שבו יכולנו לחזור חזרה, מה שחייב אותי לעזוב את העבודה ואת דניאל לקחת הפסקה מניהול האופרציה בישראל בעסק המשפחתי, בלום תכשיטים. זו היתה התקופה הכי מאתגרת בחיינו, שבסופה זכינו לקבל את המתנה הכי גדולה בעולם, את עומר שלנו. למזלנו זכינו במלאך אשר הסכימה ובחרה בנו להיות לנו לפונדקאית ולהפוך אותנו למשפחה. כל החיים נהיה אסירי תודה וכל החיים היא ומשפחתה יהיו חלק מהמשפחה שלנו. זכינו במשפחה תומכת ומרגשת אשר למשך שבועיים, מיום היוולדו של עומר ועד לברית, כולם הגיעו להיות איתנו ולחלוק את רגעי האושר, גם במחיר של להשאיר את העסק המשפחתי בבית, ולקבל בחיבוק ענק את הדור החמישי לבית משפחת בלום, יורש העצר של המשפחה. הוא עוד לא יודע את זה, אבל בבלום תכשיטים כבר מחכה לו משרד.
אני זוכר כמה התרגשתי בברית, להיות מוקף בכל כך הרבה אהבה של משפחה. זה רגע שלא מובן מאליו. הרגע שעליו תמיד חלמתי. סבתא לוסי וסבא סטיב דאגו לעטוף אותנו ולתת לנו להרגיש הכי בבית גם בקצה השני של העולם. היה מרגש לעבור איתם את כל השבועות הללו ביחד.
יש לנו המון חברים מדהימים, אנשים טובים, שכל כך מגיע להם להיות הורים, ואין סיבה שיעברו את המסע שאנחנו עברנו בקצה השני של העולם אם כאן במדינת ישראל זה אפשרי. ידם של רובם אינה משגת כלכלית לעבור את התהליך המאוד יקר הזה, ואני כל כך חולם בשבילם, ואני בטוח שהילדים שלהם יהיו בני מזל שיזכו בכאלה הורים אוהבים.
הגיע הרגע שבו נמאס לחכות לחסדים של אחרים, הרגע שבו אנחנו צריכים להפסיק לאפשר לממשלה להתייחס אלינו כאזרחים סוג ב'. שנוכל להתחתן כאן ולהקים משפחות, נוכל לאמץ, להשתמש בהליכי פונדקאות. אנחנו רוצים זכויות כמו לכולם, לא יותר ולא פחות. כולי תקווה שמהמהפכה הזאת תצא קריאה ברורה שלא עוד – הגיע הזמן לשוויון זכויות מלא.
