אז נגמר אחד האירועים הגדולים בספורט העולמי ובכדורגל העולמי בפרט. מיליוני אם לא מיליארדי אנשים נושאים את עיניהם לשחקנים מהקבוצות המובילות בעולם. המתח, הרצון לנצח, 'ההפתעות', כפי שמכנים אותם, יוצרים חגיגת מונדיאל. מאחוריה עומד אירוע תיירותי שמטרתו כסף כסף ושינוי תדמית. כלומר, אם ירצה הגורל (לטובתה של רוסיה), עוד כסף בעתיד יכנס אליה מתיירות בזכות חשיפת הצופים שהגיעו למשחקים, שרגלם לא דרכה לפני כן ברוסיה וגם הצופים בבית, אולי דעתם תשתנה על המעצמה הגדולה והשנואה בעולם.
אז מעבר לרוסיה ולתועלת הפיננסית בטווח הקצר ובטווח הארוך שתצא לה מהמנודיאל, הרי שזו חגיגת הספונסרים. כל חברות הספורט, מותגי העל, נמצאים שם. הן אם ע"י נעלי הספורטאים (אתם מכבר מנחשים?) המשך בשלטים המתחלפים הדיגיטלים בכל משחק ומשחק ובכל איצטדיון וכלה כמובן בפרסומות ובעמדות הראיונות. מונדיאל הוא חגיגה שיווקית תדמיתית פרסומית.
לא בטוחה שעמדתי שוללת את החיוביות ממצב זה. הרי בסופו של דבר מדובר במשחק ספורטיבי והערכים של משחק ספורט קבוצתי הם מבורכים אחד אחד. למרות שראינו פה ושם כמה אינסידנטים פחות ספורטיבים על המגרש, בסופו של דבר הכלי הוא ספורט. אבל זה לא רק ספורט…
התועלות והיתרונות של משחק הכדורגל כפעילות חברתית לילדים הן רבות:
השימוש בגוף בריא, אקטיבי. ההתנהלות בקבוצה. ראייה במרחב. ההבנה שלפעמים אם אמסור למישהו אחר הוא זה שיכניס את הגול – כלומר, צניעות, ויתור על אגו. שיתוף פעולה, הרצון לנצח, הישגיות, אימונים קבועים, שמירה על מסגרת, מאמץ, עקביות, משמעת (לחוקים, למאמן), היכולת להבליג (בעבירות) ספורטיביות ועוד ועוד. אם רוצים לקחת את זה עוד דרגה למעלה, משחק קבוצתי באשר הוא הינו אחד הכלים החינוכיים החזקים שישנם. הוא לא בתיאוריה, הוא במעשה, הוא בגוף הוא בנפש. הוליסטי לחלוטין.
איך למען השם, אנחנו ישראל המעצמה הקטנה שכוחנו במותנינו כמדינה שב 70 שנה עשתה 'יש מאין', שנחשבת לראש חץ בעולם בכל כך הרבה תחומים חשובים כגון אקדמיה, כגון הייטק, חקלאות, אמצעי לחימה, ספרות, טלוויזיה ועוד. איך נשארנו כל כך מאחור בכל הקשור לספורט?
הרי יש תקציבים, יש משרד ממשלתי ואפילו יש ממונה מטעם הממשלה. ולא, זה לא רשימת מחאה להוריד את שרת הספורט, כי באופן כללי על רף הזמן היא טיפה בים. במקרה יצא לה להיות הממונה בשנת ה 70 למדינה שלנו. המדינה היא שלנו.
המונדיאל הוא 'וייק אפ קול', צלצול השכמה לנו כחברה היכן אנחנו רוצים לראות את עצמינו. יש לנו כברת דרך רבה לעשות. אז נכון שאנחנו מתמודדים עם דרום שרוף ואוייבים מצפון ומדרום והעניין הבטחוני הוא עניין גדול, אבל ויש אבל גדול. הערכים שהכדורגל מוביל שצויינו כאן, הם אקוטיים וחשובים כדי לגדל אנשים טובים יותר, חזקים יותר שיגדלו יצמחו וישפיעו על החברה שלנו. וכן, זה ישפיע על האקדמיה, על הכלכלה, על יזמויות, על הייטק על הכל.
אז היכן משרד הספורט? היכן אתם תומכים במאסה הקריטית שמתחילה מלמטה בחוגי הספורט של הילדים, שנהיים ליגה של ילדים, שנהיים מועדוני כדורגל לילדים, לנוער? ואני מפרידה הפרדה מוחלטת לכל התנהלות של הליגה הלאומית של הבוגרים וכדומה.
אני מדברת על ערך הכדורגל. ערך של משחק. ערך של חינוך. ההתאחדות לכדורגל שהיא זרוע של הממשלה אמונה על זה. האם היא עושה מספיק חוץ מלשלוח שופטים ולקבוע משחקים? הזדמן לנו השנה לראות פעילות רבה של משרד התרבות והספורט בשנת ה 70 למדינה שכאשר הוא רוצה לעשות משהו..זה הכי גדול שיש. אז נכון שחגיגות יש רק פעם ב…עדיין, הממשלה המדינה והזרועות המבצעות שלה הגיע הזמן שתתעוררו – אנחנו לא רק מגדלים פה חיילים. אם ישראל לא רוצה למצוא את עצמה עוד כמה שנים ובעיקר במונדיאל הבא כמו 'שק תפוח אדמה' עם כרס וכוס בירה צופה בחגיגה של מישהו אחר, הגיע הזמן שנתחיל להשקיע משאבים בהקמת תשתית מפוארת, מושקעת, שמתחילה ממש מלמטה בכל כך הרבה רבדים של כלים להרמת ילדינו. כדורגל הוא רק משל לחיים.
למה משל? המונדיאל הסתיים בימים אלה..והיה WOW כל כך גדול….והוא אולי מסמן את הטופ של הטופ, אבל גם הוא התחיל בסופו של דבר מילד קטן שרצה לרוץ אחרי כדור…והמשחק הקטן הזה בין ילד לכדור התפתח, גדל, טופח, והתגלגל בסופו של דבר למונדיאל. יאללה, בואו נתעורר.
מאת ליאת מייה לומברוזו, עיתונאית וצלמת חברתית
