המחזה המורדים הוא אבן דרך באהבה שלי לתאטרון. צפיתי בו שנת 2000 כאשר הוא הציג בבאר שבע. באותה התקופה היה ברשותי מנוי נוער שאפשר לי לצפות בכל ההצגות שעלו בהיכל התרבות.
בשנים הבאות 'המורדים' היה מחזה שקראתי כמעט באופן קבוע בימי כיפור. זמן שבו אני התייסרתי משעמום מצד אחד אבל לא הייתי מסוגל להתרכז בקריאה מעמיקה.לפני מספר שנים ההצגה המקורית עלתה ליוטיוב בגרסתה המלאה, צפיתי בה בעוד כמה הזדמנויות. בתקופה בה למדתי משחק המלצתי על מונולוגים ודיאלוגים מתוך המחזה לכמה תלמידים שחיפשו סצינות, וקטעים שלמים מהמחזה הוצגו מול עיני שוב ושוב.
אחת ההצלחות הגדולות בתאטרון
ההפקה הקודמת של 'המורדים' ירדה אחרי 800 הצגות. אנסמבל השחקנים כלל, בין היתר, את לימור גולדשטיין, מירב גרובר, גיל פרנק, ליאורה ריבלין ואפילו יוסי ידין באחד מתפקידו האחרונים.במשך הזמן. הקאסט התחלף ומסע הופעות התקיים אפילו בגרמניה. הקאסט התגבש מאד, גיל פרנק ומירב גרובר נישאו ובחתונה השתתפו כל חברי הקאסט. אחד הרקדנים הציג קטע דראג לכבודם.
בשנים האחרונות עלו הצגות ישראליות מוצלחות שחזרו לבמה זמן קצר לאחר שירדו מהבמה. בין השאר ההצגה 'החולה ההודי', 'סליחות', 'שיינדלה', 'חברות הכי טובות', 'עקר בית' ו-'אישה בעל בית'. ההתחקות אחר ההצלחות העבר גרמו לי לתהות למה 'המורדים' לא חזרו שוב כבר בתחילת העשור.
הטריולוגיה של מזי"א
המחזה 'המורדים' מדבר, בקצרה, על שלושה דורות של משפחה עם פתיל קצר. העלילה אשר נעה במקביל בין 1945, 1967 ו-1996 מציגה כיצד שרשרת של תאונות והיתקלויות מקריות משנה את מהלך חייהם של משפחה שלמה מימי לח"י דרך אופוריית ששת הימים וכלה בסיפור המסגרת – ריב יומיומי בין אם לבנה בגלל טרמפים וסיגריות.
המחזה מתחקה אחר חידת חייה של מיכאלה מילר והסיבה שבגללה גדלה המשפחה שלה לא תיפקדה: אם אלכוהליסטית, אב פוליטיקאי חסר רגישות, ודודה נכה המנסה לפשר בין כל הצדדים. הסיפור עצמו חוזר לעבר רחוק יותר- לימים בהם אמה של מיכאלה, מרתה, היתה מרגלת של הלח"י ונעה בין חלומות ציוניים לבין פנטזיות רומנטיות על משימות ריגול בשמלה אדומה ועקבים.
המחזה הוא חלק מ 'הטרילוגיה של מזי"א' אשר כוללת גם את ה-'אריסטוקרטים' ו-'סיפור משפחתי'. שלושה מחזות אשר מציגים בתוכם סיפורים של שלושה דורות מסורגים אלו באלו מימי קום המדינה והגולה עד לימינו דרך שנות השישים והשבעים. בשלושת המחזות, אגב, חוזרת דמותה של הבת הסוררת, השמאלנית הקיצונית שהיתה גורמת אפילו לחנין זועבי להיראות כמו איילת שקד. אותן הדמויות של הבנות הסוציאל-מזוכיסטיות האלו המוצגות בשלושת המחזות של מזי"א הן מכרה זהב לעבודת סמינר בנושא תאטרון וחברה.
המורדים 2018- בין מחזה לספקטקל!
המחזה המורדים גרסת 2018 נאלץ להיכנס לנעליים הגדולות שהשאיר המחזה שעלה בשנת 1998. ניכר בבימוי ועיצוב ההצגה החדשה שהגרסה הקודמת עמדה ברקע והשפיעה על ההפקה הנוכחית.
בגרסה של 1998 השתתפה קבוצה של רקדנים שקיבלו זמן במה מועט ביותר. במספר קטעי מעבר הם נראו רוקדים הורה ושרים שירי ארץ ישראל
בהפקה הנוכחית הרקדנים גויסו לתפקיד המקהלה הדוממת. הטכניקה המדהימה והכראוגרפיה המסוגננת של מירי לזר גנבו לעיתים קרובות את ההצגה כמו בסצינה בסוף המערכה הראשונה כאשר הריקוד הופך למעין מחול רפאים על רקע נקודת השבר שמורידה את המסך.
בחלקים אחרים של ההצגה תוספת קטעי המחול קצת עלולה להעיק. באחד מקטעי ההצגה המאוחרים כבר הרגשתי חוסר נוחות למול רקדנית שהציגה קטע סולו בסגנון 'סיה'. למעשה, ניתן לגזור את קטעי התנועה ולהציג אותם באופן נפרד ללא שום קשר ל-'מורדים'.כמו כן קטעי השירה גרמו לי תחושת מיאוס קלה. טרנד קטעי הקישור המוזיקליים עם שירי צאן ברזל כבר מיצו את עצמם בהצגות כמו 'סיפור אהבה בשלושה חלקים', 'עת דודים', ואפילו 'זה הים הגדול' מלפני עשור.
ותודה למלהקת שהביאני עד הלום.
החידוש ל-'מורדים' כמעט ולא מעלה שמות מוכרים מצד אחד עומדים אודיה קורן, עודד קולר ומיכה סלקטר ומהצד השני ישנם דניאל גל, אביב כרמי ואסף סולומון.
כצופה, אני חייב להודות שהיה לי קצת קשה עם הליהוק של דניאל גל ושל אביב כרמי לתפקידים של מרתה ואלמה. השתיים משחקות תפקיד של שתי נשים אשר מוצגות הן בשנות העשרים לחייהן והן בשנות הארבעים לחייהן.
בהתחשב בכך שהשחקנית שמשחקת את מיכאלה הצעירה (דנה מיינרט, 32) והשחקנית שמשחקת את אמא שלה (דניאל גל) הן בערך באותו הגיל, ונראות צעירות בעשור מגילן. הדבר גם לי להרגיש כאילו אני קצת צופה בבגרות בתאטרון. כמו כן השחקנית אביב כרמי שמשחקת את אלמה היא אומנם נהדרת, מצחיקה מאד, מרגשת וכובשת את הבמה אבל מזכירה באופן חזק מדי את קודמתה בתפקיד – מירב גרובר.
שינוי לטובה שניכר בהפקה הנוכחית לעומת הגרסה הקודמת של 1998 הוא סיפור המסגרת. הגרסה הקודמת הציגה סיפור מסגרת שכמעט היה מיותר במחזה. המרד של מיכאלה המבוגרת לעומת הבן שלה בגרסת 1998 היה ריב של אמא קלפטע עם בן חסר סבלנות. כעת בגרסת 2017 את מיכאלה המבוגרת משחקת אודיה קורן שהפכה את הדמות שלה לקרציה מהגיהינום.
מיכאלה המבוגרת מנסה לנהל את כולם, להיות ג'דאית, אשת קריירה חזקה אבל נותרת פגיעה ומשוועת לתשומת לב. קורן מגלמת את התפקיד באופן שקולע למטרה וממחיש את הסיפור לפיו אנחנו לא משתנים, רק מקצינים.
מצד שני הפרטנר הבימתי של קורן, עודד קוטלר מציג את הגרסה ההפוכה- מדמותו של שאול חמום המוח הוא הופך לאיש מבוגר מלא חמלה, קשוב ואכפתי.
לתפקיד מיכאלה הצעירה נכנסה דנה מיינרט שזוכה באופן קבוע לתפקידים של נשים צעירות ויפות (ולרוב קלות דעת). כעת מיינרט הייתה צריכה ללכת בעקבותיה של קורן וליצור גרסה צעירה מלאת אקסצנטריות ותזזיתיות. הניסיון בוצע בהצלחה, ומיינרט הוכיחה (שוב) שהיא הרבה יותר מאשר נערה נצחית ותמימה, אלא מורדת מלאת אמוציות שתופסת את הבמה ומטלטלת את כל הפרטנרים שלצידה ודורשת באופן קבוע סטירה מצלצלת וחיבוק.
בתפקיד מרתה, דניאל גל מציגה את מלוא הנוירוטיות של גרסתה הצעירה, ואת אובןד התמימות והמלנכליה של גרסתה המבוגרת.
תגלית הערב היא ללא ספק אביב כרמי ששיחקה את אלמה. כפי שטענתי אומנם מזיכרה את מירב גרובר אבל היא שחקנית נהדרת בזכות עצמה. לראשונה יכולתי לראות בקלות רבה יותר את הנפש הפגיעה שעומדת מאחורי הדמות הצינית והארסית.
הבימוי המוקפד של משה קפטן העניק למחזה את מידת היצירתיות והמעוף שדורש חידוש לשלאגר. עם זאת, הקפיד על הדיוק של השפה הבימתית ואיזון נכון בין ה-'מסגרת' שהפכה על הבמה לפיזית, ובין הזכרונות, התעתועים והדרמות שבמשך כל הזמן מילאו את הבמה.
