הצגה חדשה ״הדם זוכר״ מספרת את סיפורה של ליליאן, קרימינולוגית לסבית צעירה שמרצה בנושא ״האונס בישראל – רקע ותמה״, זאת במטרה להציב תמרורי אזהרה מפני מפלצות אנושיות שיש להיזהר מפניהן. במהלך ההרצאה צצים זכרונות שונים מהעבר ומההווה שמערערים את עולמה של ליליאן וגורמים לה לבלבל בין האמיתי לבדיוני. אירית ראב שכתבה את המחזה יחד עם לירון סיני ואלירן מועלם, מורכב מסיפורי אונס אמיתיים, מוכרים וכאלו שלא סופרו מעולם. כתבה את ההצגה בדם ליבה ואיבדה את טראומת האונס שחוותה למחזה שיעלה בקרוב במרכז הגאה.
ראב, יוצרת, כותבת ומביימת מגיל 16, מספרת על כך שבחלק ניכר מההצגות שלה היא מכניסה אלמנטיים ביוגרפיים, כדרך לעבד חוויות שעברה בחייה. ״למדתי בבימת הנוער ברחובות שם למדנו משחק, העלינו הצגות ולמדנו על התיאטרון״, היא מספרת. מאוחר יותר היא הוסיפה ולמדה בימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בין ההצגות שכתבה וביימה: ״עד מתי יימשך מעגל האימה?״, שזכה במקום הראשון בתחרות משותפת בין הרשות למלחמה בסמים ועיריית רחובות; ״חופשיות״, שעלה בבית ציוני אמריקה ובצוותא; ״עוד שקל אחד אני בהודו״ ו״שטרניסטים״, הצגת מתח שהציגה בבמות רבות ברחבי תל אביב.
במסגרת טיפול פסיכולוגי, אותו החלה מסיבות שונות לגמרי, נתקלה ראב במה שקרוי הזכרות מאוחרת, הכל התחיל בריח שעורר את הזכרון. "זה התחיל בריח מאוד חזק, כך זה קרה אצלי, אצל אחרים זה יכול להתעורר בצורה אחרת. מה שאני תמיד ממליצה הוא בכל מקרה לספר, לדבר, גם אם מדובר בזכרון ישן שנראה מביך או אפילו טיפשי, יכול להיות שהוא אכן כזה, אבל יכול מאוד להיות שמדובר בזכרון שמכוסה במשהו אחר לגמרי. אם מתבצעת תקפיה מינית, הסביבה אמורה לדעת מזה, הסביבה של השורד צריכה להקשיב לו, לתמוך בו ולראות אותו לא להשתיק ולהתבייש בזה"
לעתים ההתעסקות בנושא מחריפה את התחושות הקשות, מה שעלול להגדיל את הטראומה. "ברור שלהחשף לתכנים קשים כמו שאנחנו מציגים בהצגה "הדם זוכר" עשוי להציף את הטראומה בשנית, אבל זה הקסם של התאטרון, הוא מאפשר להציג על הבמה את הכאב הכי גדול ולהסתכל עליו אחרת, זה לא הופך את הטראומה לחזקה יותר וגם לא מקטין אותה, אלא פשוט מאפשר לעבד את החוויה ולעבוד איתה בצורה אחרת, מאפשרת יותר מכילה יותר, עד כמה שאפשר"
הרשתות החברתיות מאפשרות חשיפה של יותר ויותר קורבנות לתקיפה מינית ואת לכידתם של הפושעים.
״החברה השתנתה. היא לא אלימה יותר או אלימה פחות, המצב נשאר כשהיה תמיד. אבל אם פעם הטרדות מיניות היו נחשבות נורמטיביות , אם זה לצבוט בתחת של מישהי שעברה ברחוב או להשכיב בכוח את הפקידה הפלוגתית אז היום מדובר מחריגה מהנורמה. ולא די בכך, היום השורד או השורדת מעזים להחשף יותר. הם כבר לא מתביישים או מאשימים את עצמם במה שנעשה, אלא חושפים את מה שנעשה ואת מי שתקף אותם. היום זה ברור שנעשה פה משהו לא תקין ופלילי. השורדות הללו יקימו צעקה. אף על פי שבתקשורת זה נראה אחרת, אין מספיק חשיפה בחברה הישראלית למקרי אונס. בזכות הרשתות החברתיות, שורדות ושורדים מתחילים להיחשף ולהשמיע את קולן וקולם. האלימות הזו הייתה פה מאז ומתמיד. בתקווה שההצגה תסייע להרעיד את חומת האדישות״.
אנחנו בחברה כבר אדישים לזה?
״אין ספק שכיום סף הגירוי למקרי אלימות עלה ואנשים מתחילים להיות סבילים יותר, בייחוד לאור מה שהם רואים בסרטים ובטלוויזיה. אבל הריבוי בעיסוק בנושא לא מעודד אותו או מוזיל אותו, כי מדובר באנשים בשר ודם, לא בדמויות בדיוניות. אני מאמינה שאף אחד לא רוצה שדבר כזה יקרה לילדים שלו או לבני משפחתו, ועצם ההזדהות הזו עם עוד שם שמוזכר בחדשות או עוד מקרה תקיפה מינית שמוזכר ברשת לא מאפשר לאנשים לבוא ולומר שזה בסדר ולגיטימי. נהפוך הוא. העיסוק בזה גורם לאנשים לפקוח את העיניים ולראות שזה יכול לקרות בכל מקום, לכל אחד, ואנחנו כחברה צריכים לעצור זאת, כמו שאני מנסה לעשות בהצגה״.
לראשונה על הבמות בארץ, יש נגיעה באונס בקהילה הגאה.
״זה נכון, אבל הקהילה מורכבת מנשים וגברים שלא שונים מאף אחד אחר. כמו בקרב הסטרייטים, חלקנו נפגענו מתוקפים ותוקפות שביצעו פשע. אני לא חושבת שאני לסבית בגלל האונס שחוויתי, אין לי שנאה או פחד מגברים בגלל מה שעברתי. אני לסבית כי נולדתי ככה״.
ההצגות הקרובות יתקיימו ביום ראשון בתאריך ה-6.9.15 בשעה 19:00 והצגה נוספת ב-21:00 כרטיסים במרכז הגאה או בטלפון: 0525465418
