סדנה ייחודית שפותחה עבור ניצולי שואה מפגיש אותם עם העבר הטראומטי בניסיון להתגבר עליו דרך אומנות הצילום: מלכה צילמה את בנה במדים עם צלבי קרס, זכר לחייל הנאצי שהגיע להרוג אותה ואת אימא שהיו חולות בטיפוס.יפה צילמה עצמה עם עיניים דומעות, זכר לאימא שהתעוורה מרוב בכי על בנה שנלקח ממנה. נתן צילם צידנית עם קרח, זכר למקרר בו הוחבא מפני הנאצים כשהיה בן שנה. יוזמת הפרוייקט סיגל הראל מור "בזכות הסדנה הניצולים עוברים תהליך מדהים של השלמה".
בתוך מציאות חייהם הבלתי פשוטה של ניצולי השואה יש גם לעיתים נקודות של אור ותקווה. אחד מהם הוא פרוייקט 'צילום בגיל' סדנת צילום ייחודית עבור ניצולי השואה שיזמה הדוקומנטריסטית סיגל הראל מור (בשיתוף משרד הרווחה הג'וינט ועיריית קרית אונו). בפתח התערוכה החדשה שלה ושל יתר 24 ניצולי השואה שעלתה השבוע בספרייה בקרית אונו היא מספרת כיצד נולד המיזם האומנותי – חברתי הזה "לפני ארבע שנים" היא נזכרת "עיריית הרצליה רצתה שאכין סרט על מועדון ניצולי השואה בעיר" לאחר שסיימה לצלם את הסרט נפל למור האסימון "הבנתי שהמון גופים תורמים ונותנים לניצולי שואה מה שבעצם גורם להם להיות פאסיביים והם אינם נותנים מעצמם ולוקחים חלק ביצירה". מור הבינה שזוהי הזדמנות מבחינתה "הסיפור שלהם יחד עם השילוב והזמינות של מצלמות דיגיטליות מאפשר להם להעביר את מה שחוו ולפרסם אותו בקהילות המקומיות". מאז הפרוייקט נוסה בהצלחה ב 25 מקומות שונים ברחבי הארץ, הוצג בכנסת, בתערוכה בסן פרנסיסקו ובפרלמנט הבריטי
בקטלוג התערוכה נכתב כי "דרך הסדנאות גילו המשתתפים את סוד ההתבוננות ולרבים מהצלמים נפתח מימד חדש להסתכלות על העולם בעזרתו יכלו גם להסתכל אחורה אל עברם ולצלם אותו בהשלמה וממקום בטוח "נכנסת קבוצה של בין 15 ל 20 איש שלא ממש מבינים מה אנחנו רוצים מהם. אנשים לא צעירים, חלקם גם מאוד מוגבל שרבים מהם לא צילמו מעולם וגם אומרים לי 'זה לא בשבילנו היית צריכה לבוא לפני עשרים שנה. ואט אט ממפגש למפגש הם מקבלים חיוניות של אנשים צעירים והם נשאבים לזה".
בסיום הסדנה לאחר שהניצולים לומדים במקצת את רזי הצילום, יוצאים למשימות הם אמורים לצלם תמונה אחת ששווה יותר מאלף מילים: גולדה שליק שהוריה נרצחו בשואה נדדה בקור מקפיא עם סביה לעיר גורקי ברוסיה שם לאחר כמה שנים שכבר לא יכלו לספק לה מזון החליטו למסור אותה לבית יתומים ורגע לפני שמסרו אותה לנציגים של המוסד התחרט סבה ואמר לה "את נשארת אתנו" שליק צילמה אדם מבוגר אוחז יד קטנה ובכך ביטאה בדימוי חזותי יחיד את סיפורה. מלכה בן הדור צילמה את בנה במדים של חייל נאצי "זה אותו חייל נאצי" היא נזכרת "שהגיע לביתנו בגטו כדי להרוג את חולי הטיפוס. אני שכבתי לצד אימי וכשהוא פנה אליה ואמר לה לקום היא השיבה לו בגרמנית שהיא לא יכולה והוא באופן נסי הסתכל עלי ועל אמי חליפות ויצא מפתח הבית".
נתן שירן החליט לצלם צידנית מלאה בקרח זכר לימי המלחמה בה אמו הסתירה אותו במקרר "ביום בו הגיעו גרמנים לעיירה שלנו אמא לקחה את שניי אחיי הגדולים ואת אבא ורצו להסתתר ביערות. בתושייה שהייתה לה היא הבינה שעליה להסתיר אותי התינוק לטובת כולנו. היא חיפשה מקום מסתור שאיש לא יחשוד בו ומצא ארון עץ גדול ששימש כמקרר והיא החביאה אותי במקרר הקרח. הנאצים לא העלו בדעתם לפתוח מקרר תמים ואני ניצלתי. שכבתי שם עשר שעות עד אימי הגיעה ואפסה אותי אליה. וכולנו יחד ברחנו לסיביר".
לתמונה של יפה נחום קראו 'דמעות של אמא' והיא צילמה אותה כמחווה לאימא שמרוב דמעות של צער על לכתו של בנה היא התעוורה "גרנו בטריפולי, לוב ובתקופת המלחמה הסתובבו בעיר חיילים איטלקים וגרמנים וחיפשו יהודים. אחי הגדול בבת עינה של אמי, לא הספיק וערב אחד הוא נתפש, ממש בשער הכניסה לבית. הספקנו לראות אותו מוכה ומובל לרכב על ידי השוטרים, משם למעצר. ככל שעבר הזמן צעקות הכאב של אחי הרעידו את לבה של אימי שבכתה ללא הפסקה כמו רוצה לחוש את סבלו על בשרה. לבסוף אחי השתחרר אך הדבר היה כבר מאוחר עבור אמי שכן הדמעות עיוורו את עיניה".
