שיר פרידה: דליה עמיהוד

ביום שני האחרון נפטרה הזמרת דליה עמיהוד, מחלוצות הזמר הים תיכוני בישראל וזמרת פופולארית מאד בשנות ה-50, ה-60 וה-80 שהנפיקה בקולה לא מעט להיטים כ"זה העלם", "סיגל", "פרח הלימון", "האלי גאלי", "אהבת קיץ", "איזה בנאדם" ועוד. דליה, חברה קרובה מאד שלי, הייתה מחלוצות הזמר הים תיכוני בישראל ומהכוכבות הגדולו

דליה, חברה קרובה מאד שלי, הייתה מחלוצות הזמר הים תיכוני בישראל ומהכוכבות הגדולות של שנות ה-50 וה-60 ומהראשונות שפיתחו קריירה מצליחה גם בחו"ל, ואף באיראן בשנים בהן היה אסור לישראלים להופיע שם.

בראיונות שונים שערכתי עם דליה במסגרת פרויקט התיעוד שלי ובכלי התקשורת השונים בהם דאגתי לארח אותה, סיפרה על התסכול הרב שלה בשנים האחרונות מכך שאף אחד לא זוכר או מעריך את פועלה ואת היותה מחלוצות הזמר הים תיכוני בישראל (בסוף שנות ה-50) ומזמרות הפופ החדשניות והראשונות בארצנו הקטנטונת.

בין להיטיה: "סיגל" (דליה היא מבצעת השיר המקורית עבורה יצר אריס סאן את הלהיט), "זה העלם", "פרח הלימון" (אותו הקליטה לפני ג'ו עמר והינה המבצעת הראשונה), "סלע בודד", "אהבת קיץ", "לילה זוהר", "יחד לתמיד", "איזה בנאדם", "רק חיוך אחד" (עם יהורם גאון), "אם אין אני לי מי לי" ועוד.

עד יומה האחרון דליה קיוותה לחזור ולהופיע, תכננה להוציא אוסף מוסיקלי (עזרתי לה בליקוט החומרים) וחלמה שיבוא יום ומישהו יעריך אותה, מישהו ישמיע את שיריה ברדיו או בטלויזיה ויזכור את פועלה שלא זכה להערכה הראויה.

עד יומה האחרון קיוותה דליה להקליט, לשיר ולהופיע גם כשלא נתנו לה במה ולחמה למען הזכות לשמח את הקהל, קהל שלא תמיד ידע לזכור או לפרגן לה כשצריך, אולם בעיקר כאבה את העובדה שכיום, כשהיא בערוב ימיה, היא שקולה למתה (כך סיפרה בראיון האחרון שנתנה לי לפני כחודשיים).

בקשתה האחרונה הייתה שביום מותה (והיא לא ציפתה אותו, ממש כפי שאנחנו לא) ישמיעו את שיריה ויזכירו אותה ואת פועלה – אני מבקש מכל מי שקורא את הפוסט הזה וכל איש תקשורת (רדיו, טלויזיה) נא הזכירו את פטירתה ופועלה של דליה, עזרו לי למלא את משאלתה האחרונה ולחלוק לה כבוד, אם לא בחייה, לפחות ביום מותה.
בואו ניזכר בשיריה הגדולים:

זה העלם