בלב ליבה של יפו הוקם לפני מספר שנים משכן עצמאי לתאטרון "אנסמבל על שם אתי הילסום" אליו מגיעים בני נוער בכדי למצוא מפלט מחיי היום יום המורכבים ובו הם לומדים תאטרון, במסגרת מקצועית, ללא תשלום. האנסמבל הוקם בכדי לתת מענה לבני נוער מאזורי מצוקה ובני נוער בעלי סיפור חיים מורכב. את הקבוצה הקימה גל הורביץ ללא מטרות רווח ובכדי להעניק לבני נוער מכל המגזרים ללא הבדלי דת, גזע ומין מסגרת לימודית תומכת ומשקמת בעזרת האומנות.
גל הורביץ חזרה לישראל לאחר 6 שנים בהן שיחקה בתאטרון השמש הצרפתי, למדה תאטרון בסורבון והרגישה תחושת מיצוי. היא שבה לארץ במטרה להעביר הלאה את כל הניסיון והידע שצברה עם השנים ולאפשר לבני נוער מאזורי מצוקה ומעוטי יכולת להיחשף לעולם התאטרון והבמה, כיום שלוש שנים אחרי שהקימה את העמותה, הנערים בקבוצת התאטרון זוכים ללימודי תאטרון ומשחק במשך 5 ימים בשבוע על ידי מיטב המורים בארץ, בניהם מאור זגורי, מירה עוואד, יובל כספין, חן אמסלם ועוד.
מה גרם לך להקים את העמותה?
הייתי שחקנית בתיאטרון השמש בפריז, תאטרון מאוד מיוחד שהוקם בזמן המהומות של 68 כשהרעיון המרכזי בתאטרון הוא שכולם עושים הכל. השחקנים גם בונים את התפאורה, גם כותבים, גם מבשלים וגם מנקים את השירותים אם צריך. התאטרון שם הוא בית לשחקנים שמגיעים מכל העולם. מקום שיוצרים בו תאטרון איכותי ועמוק, אוכלים בו, ישנים בו ומארחים בו. בחג המולד, אירחנו בתאטרון אנשים שלא היה להם עם מי לחגוג והופענו מולם. את התאטרון הזה רציתי להקים בשכונה שלתושבים בה לרוב אין גישה לתיאטרון איכותי ולחינוך עמוק לתרבות ולחלק מהנוער שמגיע אלינו אין את המשאבים או הכוחות להגיע לתאטרון ולגלות את הקסם שבו. רציתי ליצור אוטופיה במקום הכי דיס-אוטופי שיש, איפה שהשסע בין ערבים ליהודים קיים, הגזענות מושרשת ואיפה שנוער מדהים ורב מדי סובל ממחסור בכסף, בתשתיות, בסביבה חמה ותומכת.
איתן בן עמי מעיריית ת"א התגייס והציע את יפו ד'- כר פורה ליצירה, בגלל האוכלוסייה המגוונת שמתגוררת שם: יהודים, ערבים, אתיופים, מהגרים ועוד. יפו ד' היא גם כר פורה לפשע, סמים ומחסור. אני יודעת כמה התאטרון שינה את חיי וכמה הכלי הזה חזק ונוגע בכל אספקט בחיים ורציתי להעניק, את מה שחוויתי בצורה מאוד טוטאלית בפריז וגם בארץ לאנשים שלא תמיד יכולים להגיע לזה בכוחות עצמם. בין אם זה בגלל היעדר אמצעים, היעדר גירויים או משפחות שלא מעודדות. רציתי להשתמש בכלי שהוא צ'כוב, טנסי וויליאמס, שייקספיר, שבהם, הקונפליקטים, האהבה, המוות, התשוקה והקנאה ולהשתמש בהם כדי להגיע וליצור בית וגירוי עבור נוער שלעתים אין לו את הגירויים האלה ואת היכולת להגיע לזה. וחשוב מהכל- אצלנו בתאטרון הנוער לומד חמש פעמים בשבוע את כל תחומי התאטרון- משחק, קומדיה דלארטה, ריקוד, כתיבה, עיצוב תלבושות לתאטרון, תפירה, ליצנות ועוד כך שהנוער למעשה בונה את ההצגה מ- א עד- ת בליווי אנשי המקצוע הטובים ביותר שקיימים היום בתאטרון."
ספרי בכמה מילים על התהליכים שעוברים הנערים במסגרת הפרויקט:
"התאטרון עבורם הוא בית. אנחנו לא מתעסקים בפסיכודרמה ואנחנו לא בית ספר טיפולי. חשוב לי להדגיש את זה, משום שאני מאמינה באמת ובתמים שהאספקט ה"מרפא" מצוי וקיים בתיאטרון עצמו. דוגמה לכך היא בשיעורי משחק, הנוער לומד מהו קונפליקט כי הקונפליקט נמצא בלב כל מחזה או הצגה. הוא לומד דרך ניתוח הדמות שבחיים אין שחור ולבן ממש, כמו בדמויות שאותן הוא משחק בתיאטרון, לומד שאין פתרון אחד והמורכבות קיימת בכל אדם ואדם, שהאמביוולנטיות היא הכרחית. המורכבות היא דבר שאנחנו חוזרים עליו שוב ושוב והוא במרכז החינוך. נער, שמצוי בקונפליקט נוראי בחייו לומד להסתכל על היריב שלו בצורה אחרת, אנושית יותר."
תארי מקרה מיוחד של נער ששיניתם את מצבו לאחר שהות בפרויקט.
"אחד החוקים המאוד ברורים אצלנו היא שאנחנו לא מקבלים נוער שמשתמש בסמים. לאחר חצי שנה התחלתי להרגיש שאחד הנערים מגיע קצת לא מפוקס לשיעורים, עיניים אדומות, עייף, קצת מסטול. שאלתי אותו אם הוא לקח משהו והוא גם לא טרח להסתיר. אני מאוד אוהבת את הנער הזה , הוא מוכשר ויש לו לב אדיב ואופי מדהים, לא רציתי להעיף אותו כי ידעתי כמה המקום הזה חשוב לו. הייתי בדילמה נוראית אז אמרתי שלא מעניין אותי מה הוא עושה מחוץ לתיאטרון אלינו הוא לא מגיע מסומם. מובן שלא התכוונתי לזה, מאוד עניין אותי מה הוא עושה מחוץ לתיאטרון ורציתי שיפסיק אבל הבנתי שהדרך היחידה לגרום לו להפסיק היא להתחיל בקטן כלומר: לתיאטרון, הוא מגיע נקי. כך היה במשך מספר חודשים. הוא הגיע אלינו צלול עד שיום אחד שוב הבחנתי בעיניים אדומות, חוסר מיקוד וכו'. באותה התקופה היינו כבר בהצגות לחזרה מאוד גדולה שעתידה הייתה להופיע בהרבה מקומות ברחבי הארץ והיה לו בה תפקיד ראשי. ידעתי כמה התפקיד חשוב לו , כמה המצב בבית קשה וכמה המקום הזה הוא משענת אדירה עבורו, בית אמתי.
באותו היום הצבתי לו אולטימטום מאוד ברור: או שאתה הולך לגמילה או שאני מוציאה אותך מההצגה. היה שם בכי וכעס עצום עלי. בזכות אותו אולטימטום, הנער נמצא בגמילה מזה כמה חודשים, הוא משחק באותה הצגה והוא נקי לגמרי."
ספרי על הדרכים בהם התאטרון עשוי לסייע לבני נוער הנמצאים באזורי מצוקה.
"אני מאמינה בתיאטרון ככוח לשינוי חברתי. במרכז האירוע הדרמתי עומדים הקונפליקט, הדיאלוג, אהבה, קנאה, רכושנות, חמלה: הכוחות החזקים ביותר בחיים. מטרתנו היא שבאמצעות התיאטרון הנערים ירכשו יכולות אנושיות וחברתיות שהיומיום לא מספק להם עקב המצב אליו נקלעו. המרכז יציע עולם חדש ומרתק לאותם נערים על בסיס יומיומי: מפגשים עם אנשי תיאטרון, סדנת כתיבה, משחק, עיצוב תלבושות, תיאטרון בובות, ערבי תיאטרון בליווי אנשי התיאטרון הטובים בארץ. המסגרת היומיומית תניע תשוקה חדשה, תחום עניין ואולי אפילו מקצוע ובכך תסיט את הנערים, הנמצאים במצבי סיכון מהיומיום הקשה ותעניק להם את תשומת הלב אותה הם לעתים קרובות מחפשים ברחוב.
בשנה שעברה הנוער העלה את ההצגה "רומיאו וג'ולייטה- גרסת ורונה" בבימויו של חיים עבוד. גרסה של רומיאו ויוליה בקומדיה דלארטה. ההצגה זוכה להצלחה רבה, מסתובבת בארץ והם אף הוחתמו בתאטרון הסמטה ומופיעים מול קהל רגיל לחלוטין.בנוסף, הנוער עצמו, בליוויה של עלמה גניהר, כתב מחזה על בניין ביפו ד' שאנחנו מעלים השנה בסוף מרץ בניסן נתיב"
השנה יצרה העמותה שיתופי פעולה עם תיאטרון גשר, תיאטרון הסמטה, להקת המחול של ענבל פינטו , ניסן נתיב ועוד. בתקווה שבעתיד ישתלבו בני הנוער בהצגות הגדולות שלהם. בעקבות המפגשים עם האמנים הגדולים וההצגות שלהם, בני הנוער מגלים עניין במחול ומחזאות רוסית.
לפניות ותרומות: [email protected] או במספר: 0584404383
