לפני 14 שנים, כשרננה בן-ארי (50) הייתה בדרך לקריירה עצמאית מצליחה בייעוץ ארגוני, חרב עליה עולמה כאשר אחיה הצעיר, מתן נהרג בתאונת דרכים. היא עברה משבר קיומי "הבנתי שאנחנו לא צריכים לחכות לפנסיה כדי לעשות דברים משמעותיים". היא למדה צילום וכתיבה והתנדבה ואז היא הייתה צריכה להתמודד עם מחלת הסרטן. במהלך הטיפולים היא מצאה את המחשב הישן של אחיה ואת התסריט שהוא החל לכתוב ונגדע באיבו היא החליטה להשלים ולעלות כמעין מופע פרפומנס בתיאטרון הסמטה. היום היא מובילה מיזם חברתי של קריאה משותפת ואינטגרטיבית של ספרים בזום ובגינות קהילתיות. "קראתי לזה קס"ם – קהילה, ספרים, משמעות"
בגיל 36 רננה בן-ארי הייתה במסלול של בניית קריירה בתחום הייעוץ וההדרכה לארגונים עסקיים "הייתי מלווה ארגונים בתהליכים עסקיים ומנחה של קבוצות". החיים הבורגניים השגרתיים נסדקו באחת כאשר אחיה הצעיר מתן, קולנוען מוצלח מצא את מותו בתאונת דרכים "הוא היה צעיר ממני בחמש שנים והיינו מאוד קרובים". מתן עסק בצילום, עריכה והפקה בטלויזיה ('שבתות וחגים' 'האסונות של נינה') ועתיד מזהיר היה לפניו "הוא עלה בסערה השמיימה" היא מספרת לי בצער. אפשר לקרוא אלף ספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה על המוות אבל רק כשפוגשים אותו מקרוב מבינים "עד כמה אנחנו זמניים פה" מספרת בן-ארי
"המוות של מתן הכריח אותי ללמוד להעריך דברים אחרת. הוא חידד עוד ועוד את חושיי, וחיי הלכו והתנקו; התחלתי להסתכל על עצמי באומץ לב הולך וגדל, התחלתי לעשות דברים שתמיד אמרתי לעצמי שאעשה כש… כשיהיה לי זמן, כשיהיה לי כסף, כשאצא לפנסיה, כשאהיה רזה, כש… מכירים את הכש… הזה?" (מתוך המופע Frozen Moments)
בן-ארי נשואה פלוס ילדה תושבת קרית אונו אמרה וגם עשתה "הלכתי ללמוד צילום וכתיבה. התנדבתי עם נוער בסיכון ואפילו הצגתי בכמה תערוכות".
שבע שנים לאחר מותו כשכבר בן-ארי הייתה בסיומו של תהליך האבל וההשלמה היא אובחנה עם סרטן "שוב פעם חיי עברו טלטלה". היא נזקקה לשנה של טיפולים מלווים בהקרנות וכימותרפיה אך בצד זה תהליך הריפוי עורר אצלה דחף ליצירה "יומיים אחרי שאובחנתי היה לי ויז'ן בו אני עמוד על במה מספרת את הסיפור שלי". בן ארי נסעה לצימר בעין כרם "רציתי לכתוב לתוך העתיד שטרם קרה".
בן-ארי נכנסה לצימר ארגנה את החפצים, הכינה קפה, ישבה וניסתה להבין על מה היא מתחילה לכתוב "נזכרתי שהורי נתנו לי שבועיים קודם את המחשב הישן של מתן". זה אולי נשמע כמו סצינה בסדרת דרמה של נטפליקס אבל כשבן-ארי פתחה את המחשב היא גילתה בו טקסט בשם 'Frozen Moments' שמתן לא הספיק לסיים אותו "זהו הייתה מעין הצהרת כוונות של מתן שהוא כתב שלושה שבועות לפני שהוא נהרג". במקום למחוק את הטקסט החליטה בן-ארי החליטה להמשיך את הטקסט הלא גמור של אחיה. לבסוף אחרי שנה היא החליטה ליצור מופע שמשלב את הטקסט שכתבה בליווי צילומים "ברוב חוצפתי ניגשתי ללא שום הכשרה מוקדמת לתיאטרון הסמטה ביפו והצגתי להם עשר דקות מהמופע" המופע התקבל והיא הציגה אותו במשך כמעט שנתיים, מדי חודש: "שעה ורבע אני עומדת על במה חשוכה, כשספוט אחד מאיר עליי, מקריאה בקולי את הטקסט ועבודות הצילום שלי ושל מתן רצות על מסך ענק מאחוריי, בדיוק כמו שדמיינתי. אני למעשה מתפשטת רגשית ומנטלית כשאני מתארת את השנת הזו. הכי חשוף שיש. על מה קורה לזוגיות, לאימהות, לכל החיים בעצם. כשאתה עומד מול הסופיות, מול אפשרות המוות של עצמך, הכל עומד למבחן חדש, כל רכיבי החיים שלך פתאום מוטלים בספק". בן-ארי מעידה שעבודת היצירה והצגתה מול קהל העביר אותה תהליך תרפויטי עמוק ומשמעותי. אחד הדברים שהבינה הוא שדווקא באותם מקומות בהם עמדה בפאסון של גיבורה כדי לשרוד בזמן אמת, אלו היו אותם רגעים שנשברה בהם כשעמדה על הבמה. "מעבר לזה, העובדה ששילבתי עבודות של מתן ושלי יחד, הפכו את המיצג הזה ליצירה משותפת של שנינו".
הגענו. יש לי דז'ה וו. כשעמדתי מול הדלת הזאת לפני שבע שנים, ידעתי שאחרי שאכנס אליה, החיים כבר לא יהיו אותו דבר. מיכל אחותי כבר שם, היא מכינה קפה ואנחנו מתיישבים במרפסת ארבעתנו. "יש לי משהו לספר לכם," פתחתי בלי שהיות. "זו לא דרמה (נדמה לי שהשתמשתי במלה הזאת), אבל לפני כמה זמן גילו לי גוש בשד. זה מקומי, הגוף נקי. אקבל סדרת טיפולי כימו ואז ניתוח והקרנות. "לא חסכו עליי" אני מוסיפה בחיוך אבל משום מה, אף אחד לא צוחק מהבדיחה. "למען האמת אני כבר אחרי הטיפול הראשון, ואתם רואים, אני בסדר גמור."
דממה. אמא מביטה בעיניי, עיניה פעורות, ואז מפנה מבטה לאחותי ולוחשת: "את ידעת?" מיכל מהנהנת, פיה רועד ועיניה מלאות דמעות. אבא שלי משפיל מבט וקם, הולך לחצר ונעלם. נכנסנו הביתה, וכעבור זמן מה, שהרגיש לי ארוך במיוחד, נכנס אבא שלי חזרה, ניגש אליי, חיבק אותי חזק ואמר: "אל תדאגי, נטפל בזה, ואת תעברי את זה בשלום." (מתוך Frozen Moments)
תקופת מה לאחר מכן, היא סיימה לקרוא את הספר 'החברה הגאונה' (מאת אלנה פרנטה). "חגית אברון חברתי, שהכרתי בתקופת המחלה, התקשרה באיזו שבת אחת בבוקר ובנון שלנטיות הציעה שנקפוץ לנאפולי עם בני הזוג". כשהן היו שם, הן לא הפסיקו לדבר על הספר, על נשיות וחברות "אנחנו משוטטות שם באיזו סמטה וחושבות כמה זה יהיה מגניב לקחת קבוצת נשים לטיול כזה בעקבות הספר".
בנובמבר 2018 הן הוציאו את הקבוצה הראשונה ובמשך שנה וחצי הוציאו 16 קבוצות נשים. "ערב הקורונה כבר היינו עם עוד שני יעדים בעקבות ספרים. מה שהתחיל כחצי בדיחה הפך לעסק אבל אז הגיעה הקורונה והכל נפסק".
כאן מתחיל פרק חדש בחייה של בן-ארי שנקרא לו "איך הפסקתי לקחת טיולים מלאי קסם לנאפולי והתחלתי להקריא לילדים ספרים בפתח הבית". כשהקורונה הגיעה מצאנו את עצמנו בבית והתחילו לרוץ הודעות מה עושים עם הילדים? אז פרסמתי הודעה בוואטסאפ השכונתי שמי שרוצה, מוזמן לשלוח ילדים מגיל חמש עד עשר כי אני מקריאה פרק מספר בפתח הבית".
ואז יום אחד, בשיחה מקרית עם חברה, שאמרה לה שעם כל הכבוד לדור הצעיר, מי שזקוק הכי הרבה לחברה בתקופה ימי הקורונה המבודדים ורווי הסיכון, אלו הם הדור הוותיק "אז בחרנו ספר, אספנו חמש נשים מבוגרות, לימדנו אותן להשתמש בזום ונפגשנו כל יום, 7 ימים בשבוע, הרגשתי שאני ממש מצילה נפשות".
בן-ארי הקריאה בכל מפגש פרק מתוך הספר הנבחר "כששומעים ספר בצוותא המילים מהדהדות את ריבוי הפנים והרעיונות של המשתתפים" אחרי ההקראה הם היו משוחחות על הספר "כל פרק וכל סיטואציה שלחה את המשתתפים אל עולם האסוציאציות האישי שלהם כך שהיה את הפשט של הסיפור וכל אחד אחר הביא את הרמז, את הדרש ואת הסוד אבל מתוך עולמו הפנימי. זה יצר שיח חי ומעניין". באחת הפעמים היא לקחת תחת חסותה קבוצת קריאה משותפת של עובדי חברת מרכולים "עובדי כפיים שנשלפו מתוך המחסן, והדלפקים והאריזות שלשעה קלה היו נכנסים לעולם של חלומות ומילים יפות. אחד העובדים אמר לי שזה מחזיר אותו לחווית ילדות שהיו מקריאים לו סיפורים".
בן-ארי יצרה רשת של קהילות הקראה אינטגרטיביות בשם ק.ס.ם (קהילה, ספרים ומשמעות) חלקם גם מתכנסות פעם בשבוע בגינה הקהילתית ברעננה ובקרית אונו "אנחנו גם מארחים יוצרים וכותבים ואף את הנשים שמשתתפות שמספרות לנו על תחומי הענין שלהן".
באחד הימים קפצתי לביקור באחת הקבוצות שמתחילות להתבסס בקרית אונו, שם בגינה הקהילתית המרשימה הן ישבו על ספסלי העץ בצל כמה עצי הדר כשבן-ארי מקריאה להן קטעים מתוך הרומן 'הצמה' של לטישיה קולומבני שמספר את סיפורן מעורר ההשראה של שלוש נשים בשלוש יבשות שונות שנאבקות בגורלן שכאילו נחרץ "פעם ראשונה מזה תקופה שמישהו באמת מקשיב לי" אומרת לי בכאב שילה מלצר, סבתא מבוגרת שעלתה מאנגליה ועבדה בתחום הפרסום כשאני רואה שהיא נהנית מכל רגע. ד"ר קלרינה פריבורקין, מרצה לספרות אנגלית ומי שהוציאה זה עתה את ספר שירה הראשון משתפת את כולן בקטע שירה שכתבה ובו היא מתאבלת על עץ שנכרת והיה חלק מנוף ילדותה באוזבקיסטן : "בזכרוני חזרתי לחצר של עצי הילדות, שמאחורי גזעם העבה שחקנו מחבואים…שלושים שנה אחר כך כתב לי חבר ילדות: "עצי האדר נכרתו ונמכרו להסקה". הרגשתי כאילו נהרג חבר קרוב במלחמה ואני זוכרת : השתכשכנו בעלי השלכת, ובחורף קפאו העלים מתחת לזגוגית הכפור, יוצרים קולאז' אדום, צהוב, אפור…"
בימים אלו הקהילה גדלה ומחפשת עוד אנשים שמוכנים להקסם אל תוך הקסם: https://www.kessem.co
