דניאל בגוב האריות

ד"ר דניאל דנה נולד באיראן למשפחה שיעית דתייה # בזמן שעשה את הדוקטורט שלו במשפטים בפאריז, התחוללה מהפכת חומייני בארצו. הוא היה ממנהיגי הסטודנטים שיצאו והתקוממו נגדו # דוד חרמץ שמע ממנו על הפעילות המחתרתית שלהם, שכללה חטיפת ספינת טילים איראנית, ומדוע החליט לחזור לאיראן למרות שנגזר עליו גזר דין מוות # בהמשך הוא נמלט משם בעור שיניו, הגיע באקראי ארצה והחליט להתגייר # היום הוא משוכנע שמחאת החיג'אב היא תחילת הסוף של המשטר הנוכחי

נדמה שאין מישהו בגלובוס שלא ראה או לפחות שמע על מחאת שחקני נבחרת איראן במשחקה הראשון במונדיאל מול נבחרת אנגליה ב-21 בנובמבר. השחקנים החליטו שהם את ההמנון של ארצם לא ישירו, כמחאה על מה שקורה בארצם בחודשים האחרונים.

אם מישהו היה אומר שזה מה שיקרה במונדיאל – סביר להניח שרובנו היינו מסננים לעברו: "אתה חי בסרט".

לא חלפו שבועיים ימים והתובע הכללי של איראן הודיע על ביטול משמרות הצניעות והמוסר במדינה ואולי אף על חובת כיסוי ראשי הנשים בחיג'אב.

אין ספק: 3 חודשים קודם לכן גם זה היה יכול להיכלל בז'אנר של סרטי מדע בדיוני. למה 3 חודשים דווקא? כי ב-16 בספטמבר נתפסה מהסה אמיני, צעירה איראנית, עם כיסוי ראש שמבעדו בצבצו מספר קווצות שיער. זה הספיק כדי לעצור אותה ולהפליא בה מכות, עד שנפחה את נשמתה. בעקבות מוות זה הרימו נשים איראניות את נס ההתקוממות, שנמשכת כבר כמה חודשים ושמציינת את המחאה הארוכה ביותר נגד המשטר האיראני, שתפס את השלטון ב-1979.

כאן המקום להתחיל בהקרנת הסרט הפרטי שלנו: סיפור חייו המופלא של ד"ר דניאל דנה (77) שהיה מראשוני הנאבקים במשטר הנוכחי – כולל בפעולות מחתרתיות של ממש  – ושבגין כך נגזרו עליו בטהרן שלושה גזרי דין מוות. לאחרונה הוא אירח אותי בדירתו הירושלמית. אבל בל נקדים את המאוחר. בואו נצפה בסרט מתחילתו.

#  #  #

הוא נולד ב-1945 כג'משיד חסאני, בן למשפחה מוסלמית דתית, התגוררה בשהארוד – בצפון מערב איראן. "הוריי עבדו בחברת הרכבות של המדינה. היינו מהמעמד הבינוני מינוס", אומר דנה עם חיוך נוסטלגי, "אבל כל הזמן הוריי דחפו אותי להצטיינות בלימודים".

בעוד הוריו דוחקים בו להצטיינות בלימודים כלליים, לסבתו, אליה היה קשור בעבותות איתנים של קשר ואהבה, היו תוכניות אחרות. "היא חלמה שאני אהיה אייתולה", הוא זוכר. "הקפידה שאתפלל איתה כמה פעמים ביום ולימדה אותי את הקוראן".

עם זאת לאחר פטירתה, בהיותו נער בן 15, החלו לכרסם ספקות באמונתו ואט-אט הוא הפך לאתיאיסט.

"את לימודי המשפטים סיימתי באוניברסיטת טהרן", הוא משחזר. "כיוון שבמקביל הייתי ספורטאי מצטיין ואף זכיתי לתארי אליפות ארציים – בין היתר הייתי קלע מצטיין בירי – יצא לי להיפגש מספר פעמים עם המלכה פארה פהלווי, אשת השאה האחרון של איראן. לאחר שסיימתי את לימודי המשפטים נפגשתי איתה פעם נוספת והיא המליצה לי לצאת לפאריז ללימודי המשך במשפטים. ואמנם יצאתי עם אשתי הראשונה, גיטי, ושני ילדיי הקטנים לצרפת, ללימודי תואר שני ודוקטורט במשפטים, בסורבון".

עד כאן התנהלו חייו בשגרה, שמאפיינת צעירים רבים, לפחות במערב, אבל אז הגיעה שנת 1979, שהייתה קו פרשת המים בהיסטוריה של איראן. שנת ההפיכה האסלאמית בארץ זו. שנת חומייני. למעשה, עוד שנה קודם לכן הצליח חומייני להתסיס וללכד סביבו מהפכנים איראניים שתמכו בו, בעודו שוהה בבירת צרפת. "אני חושב שהייתי האיראני הראשון שהתנגד לחומייני בצרפת", אומר לי דנה. "הייתי משוכנע שמטרת האיש הנתעב הזה – להרוס את מולדתי. בתור ילד שזכה לחינוך שיעי נוקשה מאת סבתי, הבנתי מה מצפה לעמי אם הוא יתפוס את השלטון בארצנו".

אלא שדנה מוסיף שהוא היה בעמדת מיעוט בקרב הסטודנטים האיראניים בצרפת והקהילה האיראנית בכללותה שהתגוררה בפאריז. "כולם אמרו לי שזמנו של השאה הסתיים וכדאי שאתאים עצמי לרוח החדשה ולמנהיג החדש. כמובן שסירבתי. לצערי עמדתי זו גרמה גם לקרע ביני לבין אשתי, שכן משפחתה הייתה מהמקורבים לחומייני ובן-דוד שלה, איברהם יזדי, היה אף שר החוץ הראשון לאחר מהפכת חומייני".

דנה לא מצא מנוח. הוא השתוקק להתגייס למאבק נגד חומייני, אך לא ידע באיזו דרך לבחור. יום אחד, כך הוא משתף אותי, צץ בראשו רעיון מטורף.

זוכרים שהוא הצטיין בארצו בירי ספורטיבי ואף קיבל על כך מדליות וגביעים? ההתמחות הזו שלו יחד עם הבעירה הפנימית לעצור את חומייני הובילה אותו לתכנן תוכנית נועזת – אותה מן הסתם אתם כבר מנחשים לבד: להתנקש בחומייני.

אלא שהסטודנט הצעיר לא היה נכון לצעד כל-כך ראדיקלי מבלי לקבל את ברכתו של השאה, שכבר הפך, בתחילת 1979, לגולה במרוקו. דנה טס לראבט. בפגישה שנערכה בנוכחות  אשת השאה, אותה כזכור הוא כבר פגש מספר פעמים בעברו, שיתף אותם בתוכניתו. "מיד לאחר ההתנקשות אני אתאבד, כדי לא יצליחו להוציא ממני בחקירות שהייתי כאן וקיבלתי את הסכמתכם" הוסיף והדגיש דנה. אלא שהשאה ואשתו שללו את התוכנית הזו על הסף. "אנחנו לא טרוריסטים", הם אמרו לו. "תחזור לפאריז, תארגן סטודנטים בעלי הדעות הנכונות ותילחם חוקית בעד איראן שלנו".

#  #  #

דנה פעל לגייס בפאריז סטודנטים בעלי דעות כשלו ויחד הקימו את הארגון ג'אוון (צעיר בפרסית). הם ארגנו הפגנות בקמפוסים ונקלעו לעיתים לתגרות עם סטודנטים תומכי חומייני. כתוצאה מאחד העימותים הללו הוא אף אושפז בבית חולים. אותה תקרית זכתה לכיסוי תקשורתי מקומי ובעקבותיה קיבל דנה טלפון מפתיע.

היה זה הגנרל האיראני בהראם אריאנה, שערק למערב עם תחילת המהפכה ולא היסס להביע את דעתו בפומבי נגד חומייני. בפגישה שנערכה בעקבות שיחת טלפון זו הציע לו הגנרל רעיון מסמר שיער: להיות שותף לחבורת צעירים, שישתלטו על ספינת טילים 'תברזין', שעתידה הייתה לעשות את דרכה מספרד לאיראן. מבצע זה, כך לפחות ייחלה אותה תוכנית נועזת, יהיה הגפרור הראשון שיצית את אש המרד נגד השלטון החדש.

ואיך בדיוק תשתלט חבורת סטודנטים על ספינה ובה כ-30 לוחמים מיומנים? מידע שאסף הגנרל מאדמירל ימי איראני לימד, כי בשעה מסוימת מרבית אנשי צוות הספינה יהיה מרוכזים בקומה התחתונה לתדריך ואילו בסיפון יישאר מספר מצומצם ביותר של חיילים. 'כוח הסטודנטים' יתחפש למשמר החופים הספרדי, יעלה לספינה וישתלט על מעט החיילים ובהמשך יפתיע את יושבי שאר הצוות באולם הכינוס. קצרה היריעה מלגולל את כל סיפור ספינת תברזין. בקליפת אגוז: ההשתלטות הצליחה, הספינה בפיקוד המורדים ניסתה למצוא, לשווא, נמל שיהיה מוכן לקלוט אותה ובסופו של מסע מטלטל, לעיתים בים סוער שאיים על שלום הספינה, הם קיבלו את הצעת ממשלת צרפת לעגון בשטחה, ובלבד שמיד לאחר הנחיתה הם יעזבו את הספינה "נקייה ומסודרת", כלשון התנאי הצרפתי, ובכך יקבלו את חסינות צרפת שלא יואשמו בחטיפה פיראטית. יתרה מזאת: נשיא צרפת, פרנסואה מטיראן, הודיע שאם חברי הקבוצה ייכנעו ויעבירו את הספינה לידי האיראנים, הוא ייתן להם מקלט מדיני בארצו.

לאחר דיון סוער בקרב המורדים הוחלט להיעתר להצעה. "לא היה לנו כל מקור להשגת דלק ואוכל ומשום כך לא נותר אופק לפעולה שלנו", אומר דנה. "מה גם שהשגנו חלק לא מבוטל ממטרות הפעולה: קיבלנו כיסוי תקשורתי עולמי; אם כי להפתעתנו הרבה, לא בהכרח הוא היה תמיד חיובי".

זמן לא רב לאחר אותו מבצע זומן דנה אל מחלקת הבילוש של משטרת פאריז, שם נמסר לו שהוא נמצא על הכוונת האיראנית. "דורגת בין הבכירים ברשימת המבוקשים", אמר לי קצין משטרה צרפתי, והמשיך: "אנחנו יודעים שבכוונתם לחסל אותך גם כאן, על אדמת צרפת. היזהר והישמר".

דנה זוכר את תגובתו: "אני לא מתרגש מהם. אני פטריוט איראני ואמשיך להיאבק עד שארצי תחזור לשפיות".

#  #  #

סיומו של 'מבצע תברזין', משחזר דנה, עורר בקרב הסטודנטים המורדים חברי ארגון הג'ואוון רגשות מעורבים: "מחד, לא אהבנו את הדרך בה, למעשה, נכנענו; אבל מאידך התנחמנו בהבנה שיש ביכולתנו לבצע פעולות שייצרו הדים גם בתקשורת, ובעיקר בקרב האיראנים הפטריוטים. להראות להם שיש דרכים ליזום ולהילחם".

ראשו של דנה, מנהיג הג'אוון אותו הוא ייסד, לא הפסיק לקדוח מרעיונות לפעולות נוספות. "יום אחד נודע לי שהאיראנים בונים בצרפת מסגד גדול בכפר נופל-לה-שאטו, המקום בו שהה חומייני כאשר הגיע מעירק לצרפת. התוכנית של חסידי השליט החדש הייתה לחנוך אותו במלאת שלוש שנים למהפכה. לאחר שפניתי לקולונל האיראני הגולה הושנג, איתו הייתי בקשר וקיבלתי את ברכתו ותוכנית הפעולה שלו, אספתי את חברי הארגון והצעתי להם את תוכניתי – לפוצץ את שלד המסגד ההולך ונבנה".

דנה מעיד כי חברי הארגון התלהבו והתוכנית החלה לקרום עור ואצבעות חבלה. "בשעת בוקר מוקדמת התגנבנו, חברי הג'אוון, לשלד מבנה המסגד. בעזרת חבלן לבנוני שהקולונל דאג לחבר אלינו, המטענים הונחו באופן מקצועי במקומות הנחוצים. שתי דקות מאוחר יותר נשמע פיצוץ עז. המבנה קרס והפך לעיי חורבות".

לפני כארבעה חודשים, ב-22 באוגוסט 2022, נדקר הסופר סלמאן רושדי בידי איראני ונפצע באורח קשה ביותר. זה קרה לאחר שהאיראנים גזרו עליו גזר דין מוות, בשל כתיבת ספר הכפירה, לדעתם, "פסוקי השטן". ידם הארוכה הגיעה, באמצעות קנאי שיעי איראני, עד לניו-יורק. אבל כאן מגיע הקאץ' – כל זאת קורה 34 שנה (!) בדיוק לאחר שגזר דין הושת עליו. בספטמבר 1988.

תגיד, אני שואל אותו, אתה לא פוחד שהאיראנים ימצאו דרך לחסל אותך, למרות עשרות השנים שעברו מאז שבצעת פעולות של ממש נגדם?

כשדנה שומע את השאלה, ניכר בו שהוא עושה מאמץ לחסום חיוך שמתחיל להתפשט על פניו. "אתה יודע, הם כבר ניסו לחסל אותי".

וכאן מגולל דנה את שאירע לו בשלהי שנת 1984. "סיימתי לאחר שמונה שנות לימוד את הדוקטורט שלי במשפטים. כדי לפרנס את משפחתי עבדתי במקביל כמנהל רכש במלון שהיה נטוע באזור כפרי והררי. יום אחד נהגתי ברכב, במסגרת עבודתי. איתי ברכב היו עוד ארבעה חברים, שעבדו איתי באותו מלון. לאורך זמן רב הבחנתי ברכב מסחרי כחול שנוסע אחרינו ומתמיד בכך, למרות פניות רבות שעשיתי בדרך. בשלב מסוים המסחרית האיצה את נסיעתה והחלה לנגוח אותי, במטרה שאסטה מהדרך. הייתי במצוקה. לא סתם בחר נהג המסחרית לנגוח בי דווקא שם – בשולי הדרך הייתה תהום. ניסיתי להתחמק, אבל לא היה לי סיכוי. הוא היה נחוש להסיט אותי. איבדתי שליטה על הרכב והידרדרתי לתהום. איבדתי הכרה. התעוררתי כשאני במיטת בית החולים ואז התבשרתי שתי בשורות קשות: אחד מחבריי הטובים שישב לידי נהרג ואישה נוספת שהייתה איתנו נפצעה קשה והיא משותקת עד היום. לשני החברים האחרים התמזל המזל והם נפצעו באורח בינוני.

"במשך תשעה חודשים הייתי מאושפז. היה לי מספיק זמן להרהר, בין היתר, כיצד הגיב על ניסיון ההתנקשות בחיי, מפקח הבולשת שהזהיר אותי. כך שלשאלתך – גם אני חוויתי ניסיון לחסל אותי, אבל כנראה שאני יותר פטריוט לאומי, מאדם נהנתן שחייו חשובים לו יותר מכל – ורק הם חשובים לו".

# # #

בתחילת 1986 מבצע דנה מהלך, שכל כותב תסריטים בהוליווד היה מסרב לשלב זאת בתסריט שלו מהטעם ההגיוני הבא: היעדר תחושת אמינות בסיסית של הסיפור. על מה אני מדבר? ובכן, דנה מחליט לעלות לטיסה שתחזיר אותו היישר לטהרן. מה ששמעתם.

יש שני הסברים אפשריים לצעד זה: ההסבר של דנה עצמו וההסבר של חבריו מוכי ההלם שלחמו איתו בצרפת כתף לצד כתף בשוחות נגד הרפובליקה האסלאמית.

"באותה תקופה", הוא אומר, "מצבי היה גרוע מכל הבחינות: מנודה חברתית על ידי רוב האיראנים שתמכו במשטר החדש, יחסים מעורערים עם אשתי וילדיי, ספגתי קיתונות של בוז וביקורת מבני משפחתה של אשתי. גם הטראומה שעברתי לאחר שניסו להתנקש בחיי רק החריפה. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בחיי שהרמתי דגל לבן. הרגשתי שאין טעם לחיי.

"התחלתי לחשוב על דרך להתאבד. צצו בראשי רעיונות שונים איך לסיים את חיי, אך פסלתי את כולם. רציתי במוות ההולם לוחם חופש; כזה שימשוך תשומת לב למאבק לו הקדשתי את חיי. בסוף החלטתי על דרך שונה לחלוטין. ממש חשיבה מחוץ לקופסה… התגבשה בי ההחלטה לשוב לאיראן ולמסור את עצמי לאויביי המושבעים. כן, אלה שגזרו עליי שלושה גזרי דין מוות. קיוויתי שההוצאה להורג תהיה פומבית ובכל מקרה התנחמתי כי לפחות אקבר באיראן מולדתי".

דנה נזכר בחיוך בפנים הנדהמות של פקידי שגרירות איראן בפריז, לשם הגיע בחודש מרץ באותה שנה, כדי להציג את עצמו ולומר שברצונו לקבל ויזה לאיראן (שכן אזרחותו נשללה) ולחזור למולדת, שגזרה עליו גזר דין מוות.

עד כאן גרסת דנה, הנשמעת מדהימה על פי כל קנה מידה מקובל. אלא שגם דנה עצמו מודה שחבריו למאבק נגד המשטר החדש חשדו בו שהפך את עורו ושהוא החל משתף פעולה עם הרפובליקה האסלאמית.

בין כך ובין כך, דנה משתף שלאחר חזרתו למולדת, איש לא עצר אותו. יתרה מזו: אפשרו לו להתחיל לפעול בטהרן כעורך-דין לכל דבר ועניין. פתח משרד ועשה חיל. מה ההסבר שלו להתנהלות הלא צפויה, שלא לומר שומטת הלסתות, של אויביו? דנה מאמין שבכך הם רצו להראות לעולם שהם לא קנאים וחדורי נקמה, כפי שמציגים אותם. שבסובלנות שלהם כלפיו, הוא בעצם משמש כיחצ"ן חי לתדמיתם בעולם.

ועדיין, הוא מוסיף, בעבעה בו תסיסה כאשר הוא ראה את ההגבלות המוטלות על חירויות האדם באיראן, כולל גם על איך להתלבש. ולא, אין הכוונה רק לכפיית לבוש צנוע על נשים וחובת חבישת החיג'אב; פריט לבוש שכל כך התפרסם בעולם בחודשים האחרונים. מדנה אני למד שהמשטר האסלאמי הקיצוני באיראן רואה בעין שלילית גם לבוש מחויט של גברים. למה? "כי יש בזה ניסיון להידמות לעולם המערבי הכל-כך שלילי וכל-כך מאוס בעיניהם. אבל אני החלטתי להיות מעין דון-קישוט, הנלחם באיראן מלחמה של אביר בודד", הוא אומר.

לשם כך הוא התחיל להסתובב באולמות המשפט כעורך דין פלילי מהזן המערבי היותר מוצלח: מחויט למהדרין, עם חליפת שלושה חלקים של פייר קרדן. במילים אחרות: את חבל התלייה שנגזר כמה שנים קודם לכן שייכרך סביב צווארו, הוא המיר בעניבה שהייתה כרוכה סביב אותו צוואר ממש. האם בכך הוא לא עלה על הנתיב המהיר והוודאי להחלפת עניבת היוקרה בחבל התלייה? בהסתמך על עדותו של דנה עצמו, הדבר אומנם צרם מאוד לאלה שראו אותו, אבל שוב – מכיוון שמטרתם בהמתקת גזר דין המוות שלו הייתה, לדבריו, להראות לעולם שאיראן איננה קנאית ונקמנית כפי שמתארים אותה – הם חרקו שיניים על הופעתו הלא מקובלת, אך לא עשו דבר.

עד שהוא חצה את הגבול. או בתרגום עילג מאנגלית – עד שהוא דחף את מזלו. פחות משלוש שנים לאחר חזרתו לאיראן הבין דנה שאם לא ימלט עצמו במהירות ממדינה זו הוא יגיע לדד-אנד, תרתי משמע.

הקש ששבר את סובלנות השלטונות כלפיו הייתה, אליבא דעדותו של דנה, ייצוג של תביעה שנטל על עצמו, בעבור תגמול כלכלי משמעותי, נגד מיליונרית שהייתה מקורבת לשלטון. רוחות צוננות שהפכו למקפיאות דם החלו לנשוב לכיוונו של דנה מאת פקידים בכירים, איתם היה בקשר שוטף ומקצועי. והיו גם טלפונים שהזהירו אותו ממש. נורה אדומה אחר נורה אדומה נדלקה בראשו של דנה. "הבנתי כי אם חפץ חיים אני, כדאי שאברח מאיראן בטרם החרב המתהפכת תפגע בי", הוא מסכם.

"ב-18 בדצמבר 1988 התייצבתי בשדה התעופה של טהרן. כאשר עברתי את ביקורת הדרכונים ללא עיכוב, חשתי את לבי מפרפר. זמן קצר לאחר מכן, עת ניתקו גלגלי המטוס מהקרקע, פלטתי אנחת רווחה, אך כזו שלוותה בצביטה בלב. ידעתי שאני נפרד לצמיתות ממולדתי, ושעד סוף ימיי אהיה גולה".

#  #  #

דנה, שכאמור נולד למשפחה שיעית אדוקה בדתה, הגיע לישראל באקראי. זה קרה כשהוא קיבל מלגה מאוניברסיטת טסמניה שבאוסטרליה, כדי לערוך מחקר באוניברסיטה העברית. השהות הארוכה בישראל, יחד עם יצירת קשר עם בני הקהילה האיראנית המקומית, עשו את שלהם ודנה התאהב בארץ וחישב להשתקע בה. אז גם החלה להתגבש בראשו המחשבה שהוא רוצה להתגייר. במהלך תהליך הגיור שיתפה אותו בת דודתו, בזמן שהוא שהה בארה"ב בעת שמחה משפחתית, שלא בטוח שהוא צריך להתגייר; שכן לפי מידע שהיא קיבלה מאביה לפני מותו, הם יהודים שנאלצו להתאסלם לפני מספר דורות, כדי להימנע מרדיפות של אנטישמים. מידע זה רק הגביר אצלו את המוטיבציה, להמשיך את מסע הגיור בו החל.

בירושלים הוא מצא, כהגדרתו, את אהבת חייו – מרינה, שהייתה אדריכלית יפת תואר ויפת מראה ואשר נפטרה ממחלה קשה לפני מספר שנים. לאחר נישואיהם קבעו את ביתם במרכז ירושלים. היכן בירושלים? חובבי המשמעויות הסמליות בפרטים הקטנים ימצאו עניין בשם הרחוב בו הם רכשו את דירתם – רחוב המלך כורש (מלך פרסי שחי כ-500 שנה לפני הספירה ונחשב לידיד היהודים, ושבהצהרתו המפורסמת התיר להם לחזור לארץ ישראל ולבנות בה את בית המקדש).

דירתו של דנה קומפקטית, אך מרשימה ביותר. מזכרות וחפצי אמנות פרסיים משובצים בה בכל מקום, כאילו היה המקום מוזיאון לתרבות העם האיראני. על השולחן בסלון דגל איראן כשבמרכזו דמות אריה, כפי שהיה בדגל הלאומי בתקופת השאה (לאחר מהפכת חומייני הוחלף האריה שבדגל, באלמנט גיאומטרי המורכב מאותיות המילה אללה). גולת הכותרת בדירה – המרפסת, ממנה ניתן לתצפת על נוף ירושלמי מרהיב.

ב-1995 ייסד דנה את הארגון הבינלאומי לאחווה ולידידות PLIM שבראשו הוא עומד, אשר מאמין בהפלת השלטון האסלאמי באיראן באמצעות שינוי תרבותי ולא צבאי, ובשינוי הקשרים הישראליים-איראניים. הוא מסתובב בקהילות איראניות בעולם ומסביר על בעיות המהפכה ועל הסכנה בממשל הנוכחי.

הרבה נקודות ציון משמעותיות רואה דנה, בכל הקשור לאיראן מאז מהפכת חומייני. אלא שלטענתו מה שהוא רואה כעת, הוא מעולם לא ראה קודם לכן. את מחאת החיג'אב הוא מגדיר כ"קו פרשת המים המשמעותית ביותר באיראן בדור האחרון".

מכות המוות, פשוטו כמשמעו, שחטפה מהסה אמיני בידי משמרות הצניעות, רק משום שלא כיסתה ביסודיות את כל שערות ראשה, הוציאו, כאמור, לרחובות איראן צעירים – ובעיקר צעירות – רבים. מחאה שנדמה הייתה שתימשך ימים ספורים נמשכה ועדיין נמשכת כבר שבועות ארוכים. לאחרונה דיווח אתר הגולים האיראנים, 'איראן אינטרנשיונל', כי משלחת של ארבעה בכירים במשטר בטהרן ביקרה לפני מספר שבועות בוונצואלה, כדי לבדוק אפשרות שהממשלה שם תעניק מקלט מדיני לבכירי המשטר ובני משפחותיהם במקרה שההפגנות ייצאו משליטה ויגיעו למצב של הפיכה של ממש. אירוע כזה לא אירע מאז עליית חומייני לשלטון.

"כן", אומר דנה בפסקנות נחרצת, "אני רואה במחאה המבורכת של נשות איראן את תחילת הסוף של המשטר הארור הזה. זו פעם ראשונה שנשים חוללו את המחאה; זו פעם ראשונה שהיא מקיפה את כל איראן וזו פעם ראשונה שהמחאה נמשכת כל-כך הרבה זמן. הפעם זה חץ שיצא מהקשת. אין דרך להשיב אותו לאחור. הפעם, במוקדם או קצת במאוחר, המשטר יקרוס ואיראן תשתחרר מעשרות שנים של דיכוי אפל ומיותר. אתה תראה שלא בעוד הרבה זמן איראן תחזור לימי הזוהר שלה. בעזרת השם אזכה עוד לראות את זה ולסגור בכך את מעגל חיי".