מפסגות "הכפר האדום" ועד להקמת מוזיאון יחודי מסוגו : אלברט (אריאל) רפייב אורג מחדש את נשמת יהדות ההרים באזרבייג'אן. עם טכניקה אומנותית יחודית וציורים שמזכירים את שאגאל, זכה רפייב להוקרה משגריר אזרבייג'אן בישראל בבכורת הסרט "הדרך הנצחית". סיפורו של "שגריר הנשמה" שהפך את השטיח למולדת ניידת ולגשר האיתן ביותר בין באקו לירושלים.
איתן אלחדז ברק
באולם האירועים של שגרירות אזרבייג'ן בישראל, בין ניחוחות של מאפה הקוטאב לשקרבורה המתוק היה ניתן להאזין לצלילים העתיקים של שפת הג'והורי .אלו בקעו מתוך המסך שהוצב שם במסגרת הכרת הבכורה הבינלאומית לסרטו של הבמאי רופאט אסדוב, "מסורות ממעמקי המאות". המתחקה אחר דמותו יוצאת הדופן של האמן אלברט רפייב
האירוע שחרג מגבולות הטקס הדיפלומטי הרגיל. היה ערב של "תיקון" היסטורי ותרבותי – בו הופנה הזרקור אל עבר אוצרות התרבות של 'יהודי ההרים' דרך סיפורו של בן המקום
רפייב, שחגג לא מכבר את יום הולדתו ה-60, הוא אמן שטיחים; ולמעשה ארכיאולוג של זיכרון. בעולם שבו תעשיות הטקסטיל נשלטות על ידי מכונות וייצור המוני, אלברט הוא אחד האחרונים שעוד אוחזים בנול, בחוט ובצבע הטבעי, כדי לספר את סיפורה של אחת הקהילות העתיקות והמרתקות בעולם: יהודי ההרים. רפייב מרגיש שהוטלה על כתפיו שליחות היסטורית: לארוג מחדש את נשמתה של הקהילה לתוך המציאות של המאה ה-21.
ה-DNA של הסנדלר: היכן שנולדה היצירה
סיפורו של אלברט מתחיל בין בתי האבן והסמטאות המפותלות של "קראסניה סלובודה" (הכפר האדום) באזרבייג'ן. זהו המקום היחיד בעולם מחוץ לישראל המאוכלס כולו ביהודים, מעוז אחרון של מסורת יהודית-קווקזית עמוקה. שם הוא גדל כבנו של אפרים (אפים), סנדלר ואמן עור מפורסם שהיה הופך עור גולמי ליצירות מופת. "אבא לא היה סתם סנדלר," נזכר אלברט בראיון חגיגי לרגל יובלו, "הוא היה אומן של חומר. הריח של העור והידיים העובדות שלו הם הזיכרון הראשון שלי".
האב, שהבין את כוחו של הזיכרון, היה זה שלימד את אלברט לכתוב את המילים "ישראל" ו"אריאל" בעברית עוד לפני שהילד ידע רוסית. "זה היה הצופן הסודי שלנו," מספר אלברט. הקשר הזה לחומר ולזהות הוא שהוביל אותו מאוחר יותר להבין שהשטיח הוא ה"קנבס" האולטימטיבי של יהודי ההרים. עבור קהילה נודדת שחיה בין הרים וגאיות, השטיח היה הרהיט היחיד, התמונה היחידה והתפילה היחידה שניתן היה לקפל ולשאת הלאה. ההיסטוריונית לאה שמואילובה ציינה באירוע בשגרירות כי כבר בכיתה ו' ידעו כולם שיש בחור מיוחד בכפר, מוכשר בציור ובמלאכת יד באופן יוצא דופן. בגיל 20 הוא כבר יצר סקיצות מורכבות, אך פסגת שאיפתו הייתה תמיד להעביר את הציור אל החומר המוחשי ביותר בתרבותו – השטיח.
המעבר בין העולמות: מהאקדמיה בבאקו לאורות של מוסקבה
לאחר לימודי אמנות בבאקו, רפייב מצא את עצמו במוסקבה הגדולה. הוא בנה קריירה מצליחה כמעצב ודקורטור, עיצב חללי תצוגה ומוזיאונים יוקרתיים, אך הלב נשאר "שם" – בהרים. "במוסקבה למדתי את הטכניקה, את הקנה-מידה," הוא מסביר, "אבל את הנשמה אי אפשר ללמוד בבית ספר לאמנות. היא שייכת לסמטאות של הכפר". בשיא הצלחתו המקצועית במוסקבה, חווה אלברט סוג של "חזרה בתשובה" אמנותית אל שורשיו.
הקריאה הפנימית הפכה לזעקה. אלברט החל לאסוף פריטים אתנוגרפיים – בגדים עתיקים, כלי נחושת, ותשמישי קדושה שנתפרו בטכניקות שנעלמו. היום, האוסף האישי שלו מונה מעל 2,500 פריטים נדירים המהווים את התשתית המחקרית ליצירותיו. הידע הזה הוא שהופך את השטיחים שלו למדויקים כל כך: כל כובע, כל קפל בשמלה וכל סוג של עיטור מבוסס על מחקר היסטורי מעמיק. הוא פועל כ"מרפא של תרבות", המציל את המורשת משיכחון מוחלט ולצורך כך אף הפקיד רבים מהם במוזיאון שהקים
האלכימיה של האומנות: משמן לצמר
ייחודו האומנותי של רפייב. אלברט הוא בראש ובראשונה צייר שמן. הוא יוצר יצירות מהפנטות על קנבס, מלאות באור, צל ועומק פסיכולוגי. אך עבורו, הציור הוא רק ה"נשמה" שמחכה ל"גוף". לאחר סיום הציור, אלברט מתרגם את משיחות המכחול ל"קארט" – תרשים טכני מפורט של קשרים וצבעים (Pixels of wool).
כל נקודה בציור הופכת לקשר של חוט צמר. "אני רוצה להראות לאנשים איך המוזיקה של החיים הופכת לחוטים," הוא מסביר בסרטו של אסדוב. השטיחים שלו נארגים תחת פיקוחו ההדוק באזרבייג'ן, תוך שימוש בצבעים טבעיים בלבד המופקים מצמחים מקומיים כמו שורש הפועה (לאדום) ואינדיגו (לכחול) – בדיוק כפי שנעשה לפני מאות שנים. חודשים של עבודה סיזיפית מושקעים בכל שטיח, עד שהשמן הופך לסיב מוחשי שניתן לגעת בו.
השטיח כ"מולדת ניידת"
יצירתו של אלברט שייכת לסוגה המכונה "Pictorial Carpets" (שטיחי תמונה). בניגוד לשטיח הגיאומטרי המסורתי, אלברט משתמש בשטיח כנרטיב ויזואלי המשלב סמלים עתיקים.
הבוטה (Buta): אלברט משמר את ה"בוטה" האזרי (צורת הטיפה) אך מעניק לו משמעות יהודית. אם בתרבות האזרית הוא מסמל אש, אצל אלברט הוא הופך ללהבה של קדושה או לזרע של המשכיות. בציוריו מלאי הצבעוניות ניקרת זיקה למארק שאגאל. שניהם משתמשים בנאיביזם סימבולי. השטיח של אלברט הוא ה"שטעטל הקווקזי". שניהם מציירים "זיכרון צף" – דמויות שאינן כפופות לחוקי כוח הכבידה אלא לחוקי הרגש והפולקלור. בנוסף, בדומה לויליאם מוריס, אלברט דוגל בחזרה למלאכת היד כערך מוסרי נגד התיעוש המנוכר.
השטיח של יהודי ההרים הוא מולדת ניידת. עבור קהילה שהיגרה והתפזרה, השטיח הוא הטריטוריה היציבה היחידה. "אצלנו הקהילתיות היא גנטית," נאמר בסרט. אלברט משתמש בכלים של הסביבה (האריגה האזרית) כדי להגן על הייחוד של המיעוט היהודי. זהו מודל סוציולוגי של הטמעה ללא התבוללות; הוא מדבר "אזרית" דרך החוטים, אך מספר סיפור "יהודי" דרך הדמויות.
השימוש של אלברט בצבעים טבעיים אינו רק בחירה אסתטית, אלא מעשה של התנגדות טכנולוגית. הצבעים הללו אינם דוהים לאורך מאות שנים. מבחינה מטפורית, אלברט בוחר בחומרים ש"אינם שוכחים".
האירוע בשגרירות: גשרים של צמר ונשמה
האירוע בשגרירות הדגיש את חשיבות הקשר הדיפלומטי-תרבותי בין ישראל לאזרבייג'ן השגריר מוכתר ממדוב ציין בנאומו: "בין המדינות יש יחסים הדוקים מאוד במישור המדיני, אך לצד זאת, חשוב מאוד לפתח את הקשר בין העמים. הגישה של אלברט – לספר את ההיסטוריה ואת מסורת היהדות דרך השטיחים – היא חדשנית ויצירתית מאוד".
גם המשורר מיכאל סלמן, שכיבד את האירוע בנוכחותו, הקדיש שיר לאמן ותיאר אותו כ"גשר". "יש אנשים שהם 'קירות' ויש אנשים שהם 'גשרים'. אלברט הוא גשר שמחבר בין שתי גדות ידידותיות…" שאול סימנקוב, ממארגני האירוע, הוסיף: "אלברט הוא היסוד של האירועים שלנו. הוא לוקח את החלומות שלנו והופך אותם למשהו שניתן לגעת בו, לראות אותו ולהרגיש אותו."
אלברט: זהות חצויה ושלמה
הדיכוטומיה של השם – אריאל ואלברט – היא המפתח לדמותו. "בישראל אני אריאל," הוא מחייך. השם העברי מסמל עבורו את הכוח, את השורש התנ"כי, את יהדות ההרים הלוחמת והשורדת. השם אלברט מסמל את האמן האירופי המשכיל שלמד בבאקו ופעל במוסקבה. השילוב הזה הוא שהפך את האירוע בשגרירות לכל כך משמעותי. "יש חברות ואנחנו יכולים לנסוע בביטחון גם לישראל וגם לאזרבייג'ן," אמר אלברט בסרט. השטיחים שלו הם הדרכון של החברות הזו.
סיכום: לארוג את הנצח
בגיל 60, אלברט רפייב לא עוצר. חלומו הגדול הוא להקים במוזיאון הלאומי בבאקו נול אריגה פעיל, כדי שהדורות הבאים יבינו ששטיח הוא לא רק חפץ שדורכים עליו, אלא סיפור שחיים בתוכו. "קל לי יותר לצייר מאשר לדבר," הודה אלברט באירוע, אך יצירותיו מדברות בקול רם יותר מכל נאום דיפלומטי.
האמנות של רפייב היא הרבה מעבר לאריגה של חוטים. זו אריגה של זהויות. בעידן שבו הכל הופך לדיגיטלי וחולף יש קסם בעבודות יד מסורתיות. אלברט (אריאל) רפייב הוא האורג שדואג שהחוט המחבר בין "קראסניה סלובודה" לירושלים, בין אב סנדלר לבן אמן – לעולם לא ייפסק. ביצירתו הוא מורה לנו שהשורשים שלנו הם אלו שמעניקים לנו את הכוח לצמוח, ושמלאכת יד אמיתית היא כזו שמשלבת בתוכה דורות של אבות ובנים, קשורים לעד בחוט של צמר ונשמה.
