במרחב הטעון שבין הריסות הברזל של ניר עוז לתיקטוק של זיכרון ברלינאי, האמן רמי אטר יוצר אסתטיקה של הפקרה ושבר. דרך פיסול בפלדה פצועה ושימוש במקרן שקופיות המהדהד כדריכת נשק בחלל הגלריה, התערוכה החדשה בבית האמנים הופכת לזירה של חשבון נפש קולקטיבי – ממושג הבית הישראלי שחולל והופקר, ודיוקן של אמן שזנח את המפלט השקט של הסטודיו לטובת זעקה פוליטית נוקבת.
איתן אלחדז ברק
בחלל הלבן והמצוחצח של בית האמנים בראשון לציון, הניגוד חריף עד כאב. אני עומד מול רמי אטר, אמן שבמשך שנים שמר על הפרדה סטרילית בין ה"חיה הפוליטית" שבו לבין היצירה שלו בסטודיו. כשאני מביט בו ניצב בגלריה, הוא נראה כמי שחצה קו שאין ממנו חזרה. הוא לבוש חולצה שחורה שעליה מודפס בשתי שפות המשפט "מגיע לנו טוב יותר", ופניו משקפות את כובד המשקל של התערוכה החדשה שלו, "מחורבן לחורבן (שם זמני)".
מאחוריו, שיירת דמויות פלדה דקיקות, כמעט חייזריות בשידפונן, צועדות במעין תהלוכת רפאים. הן אוחזות ידיים, ובראשן דמות המניפה דגל ישראל עשוי ברזל כבד, חרוך וקרוע, שנראה כאילו נשלה מתוך מדורה גדולה. זהו רגע שבו הפלדה, סמל החוזק, פשוט נשברה.
האמוק והשבר: "לא יכולתי לדבר רק את עצמי"
"אני בשנים האחרונות, לפחות מאז שהכריזו על ההפיכה המשפטית– חיה פוליטית," אומר לי רמי בפתח שיחתנו. "אבל אני עד עכשיו לא לקחתי את אותה פוליטיקה (לאמנות).. מאז השביעי באוקטובר אני נכנסתי לאמוק… הסדרה הזאת של 'בתי הילדים' היא בהשראת ניר עוז."
האמוק הזה ניכר בכל פינה. אטר, שבעבר מצא באמנות מפלט מהטירוף העולמי, מודה שהמציאות סגרה עליו. "תמיד הייתי חיה פוליטית, זה המקום השקט והבטוח שבו אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי. מאז מה שקרה אני כבר לא יכולתי יותר לדבר רק את עצמי, אלא היית צריך לדבר פרטי בתוך ההקשר הגדול של מה שקורה בשנים האחרונות. קורים פה דברים ענקיים. אפשר להתעלם?".
הדמויות הדקיקות והמוארכות שלו, כפי שהן מופיעות בתהלוכה מהדהדות באופן מצמרר את הפיסול האקזיסטנציאליסטי של אלברטו ג'קומטי, המבטא את החרדה הקיומית של האדם המודרני מול כוחות היסטוריים דורסניים. זהו פיסול של צמצום, של אדם שהופשט מכל נכסיו ונותר רק עם השלד והצעדה קדימה. זוהי מחווה לקהילת המוחים שכבר שנים עומדת בחום ובקור במקומות שונים במה שהפך כבר לתנועה חברתית שעוד רבות יסופר בה. התנועה שניכסה מחדש את דגל ישראל ואת מגילת העצמאות כמובן.
הבית כגופה: בין שפינוזה לחורבן הבית
מושג ה"בית" בתערוכה אינו מקום של הגנה, אלא ישות שחוללה ונשברה. כשאני מתבונן בבתי המיניאטורה המונחים על כנות לבנות, אני רואה את עקבות המאבק הפיזי של רמי בחומר. הפלדה עברה שיוף, צריבה, פציעה, ניקוב והלחמה. החלודה המשתלטת על הכל מעניקה להם מראה של אנדרטאות עזובות.
הפעולות הללו אינן מקריות; הן מרפרפות למושג "חורבן הבית" הטעון במסורת היהודית, אך מורידות אותו אל הקרקע המפויחת של העוטף. אלו בתים שמתפקדים כגופות של מבנים, מזכירים לנו ברמז את "תיירות האסונות" שהתפתחה בקיבוצים שנפגעו – אתרי עלייה לרגל שבהם הזיכרון הופך למיצג פולחני מצמרר. עבודות אלו מעלות את שאלת ה"היות-בעולם" (Dasein) של היידגר – מה קורה לאדם כשהמרחב המגונן שלו נפרץ והופך לזירה של הפקרה?
רמי מספר לי על הקשר האישי העמוק: "יש לי קרובי משפחה שהיו שם, שעזבו משם. בבית שלהם נפגע הבית. חלק מהפסלים פה עשויים מחומרים שנלקחו מתוך בית שנהרס".
המטרונום של הזיכרון: הקפאת הרגע
האוצרת, מיכל חסון גלייזר, עוצרת איתי ליד מקרן שקופיות המקרין תמונות מאנדרטת השואה בברלין שצילם רמי. הסאונד המכני של המקרן ממלא את החלל הלבן. "זהו מטרונום של זיכרון הזיכרון," היא מסבירה לי. "הוא נשמע ממש כמו דריכה של נשק. והוא בה ברגע מקפיא את הזיכרון. נוצר את הרגע – תרתי משמע".
הצליל הזה הופך את הגלריה למרחב של זמן דרוך, מקום שבו הזיכרון אינו נחלה של העבר אלא איום נוכח. השימוש בחומרים "דלים" (Arte Povera) כמו גבס ופלדה חשופה מעצים את התחושה. במרכז התערוכה מוצבים עמודי גבס המפרידים בין הבתים. העמודים הללו, לבנים וגסים, מזכירים את ה"בטונדות" של המקלטים שהוצבו בקווי העימות – ניסיון מלאכותי ושביר לייצר הפרדה והגנה בתוך עולם פרוץ
השימוש בחומרי גלם "דלים" או תעשייתיים כמו ברזל חלוד, גבס ושאריות מבנייה, מזוהה עם הזרם האיטלקי שביקש לשבור את המחיצה בין האמנות לחיים. הפעולות הפיזיות של שיוף, פציעה וניקוב בברזל מדגישות את "אמת החומר".
מחורבן לחורבן – שם זמני
האמן רמי מבין שהאמנות כבר לא יכולה להיות "המפלט שלו מהטירוף של העולם". כשאני שואל אותו על התקווה, על התקומה שרבים מחפשים באמנות מאז השביעי באוקטובר, הוא נותר נאמן לאמת הכואבת של יצירתו.
"התערוכה נקראת 'מחורבן לחורבן (שם זמני)'. השם הזמני הוא חלק משם התערוכה," הוא מדגיש. "זה אומר – אולי יכול להיות אחרת. אני לא מתחייב פה על כלום".
התערוכה של רמי אטר משתלבת בגל משמעותי של אמנות ישראלית שצמח לאחר השבעה באוקטובר, המאופיין במעבר מ"אמנות לשם אמנות" לאמנות אקטיביסטית ודוקומנטרית המבקשת לעבד את הטראומה בזמן אמת. היא מהדהדת את התימה המרכזית של "ביתיות שסועה" או ה"אל-ביתי" (Unheimlich) שנראתה בתערוכות כמו "בבית" בגלריה זימאק ובפרויקטים של גלריית בארי, שבהן הבית חדל להיות מקלט והפך לאתר של חורבן והפקרה. אני זוכר ביקור בתערוכה בחלל הספרייה העירונית בקרית אונו בו הוצב בית משוסע – חצוי באמצעו, מחווה 'לבית הלבן' של חיים פרי בניר עוז. הבחירה בחומרים גולמיים ותעשייתיים כמו פלדה חלודה וחרוכה משקפת אסתטיקה ברוטליסטית שנצפתה בתערוכות כמו "שבעה באוקטובר" במוזיאון אנו, שם הברזל הפצוע משמש כמטאפורה לשבר הלאומי ולקריסת המגן. החרכים בבתים שיצר הזכירו לי את עבודות המרשימה של הצלם ארז חרודי שצילם את הממ"ד מחורר הכדורים בו נרצחו בני משפחת קדם. בדומה לפרויקטים תיעודיים כמו "עדות", עבודתו של רמי מתפקדת כ"אנדרטה חיה" המשתמשת במכניקה של הזיכרון – כמו מקרן השקופיות וצליל דריכת הנשק שלו – כדי לגשר בין חורבן היסטורי לטראומה הנוכחית ולייצר "זמן דרוך" בחלל הגלריה.
רמי מצביא בעבודתו על הקשר המורכב בין הפרט למדינה ולמרקם החברתי, זהו הדגל שאנו נושאים שהוא הפך לפלדה מכובד השעה, חרוך ומשויף, בלוי וקרוע אך למרות הקושי והשידפון, 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה'. רמי מציג לנו את השבר כמות שהוא: פלדה שבורה, זיכרון דרוך ובית שחולל. בתוך ה"שם הזמני" הזה אנחנו חיים, נעים בין חורבן לתקומה, מחפשים משמעות בתוך ההריסות ומקווים שזה רק באופן זמני
"מחורבן לחורבן (שם זמני)" | גלריית בית האמנים, ראשון לציון.
אוצרת: מיכל חסון גלייזר.
