ההצגה "הדם זוכר" במרכז הגאה ראויה לתאטרון גדול יותר, לקהל רב יותר ולבמה גדולה הרבה יותר.
"הדם זוכר" מציגה הרצאה של קרימונולגית לסבית שעלתה לבמה לשתף את הקהל בתולדות האונס בישראל, היא מתחילה מדיאלוג מסורבל של שתיים מהשחקניות שיושבות בקהל ומציגות למעשה את סיפור האונס הראשון במחזה שמבוסס ברובו על סיפורי אונס שקרו בישראל, בניהם גם סיפורה האישי של כותבת ההצגה, אירית ראב, כותבת צעירה ומוכשרת שגם ביימה את ההצגה וגם כתבה אותה יחד עם לירון סיני ואלירן מועלם.
באופן נעים, ההצגה שוברת את הדיסטאנס שקיים בין הדמויות לקהל כשליליאן פונה אל הקהל עצמו בעודה מגלמת את תפקיד המרצה. אט אט היא מציגה סיפורי אונס, אותם מתעדים השחקנים כקורבנות האונס עצמם, בניהם ניתן לראות חיילת צעירה שנאנסה על ידי מפקדה, טראנסג'נדרית והומו צעיר שנאנס גם הוא על ידי חבר מבית הספר. לאורך ההצגה לא מציגה לילאן את סיפורה למרות שמובן מאליו לאורך כל ההצגה שבעוד כמה רגעים הסוד ייחשף והוא אכן נחשף כשאחת השחקניות עולה על הבמה מהמושבים במקום ודוחקת בקרימינולוגית הצעירה לחשוף את סודה.
ההצגה נכתבה כאמור בהשראת סיפורים אמיתיים, מוכרים יותר או פחות לציבור הישראלי, וליליאן מייצגת את דמותה של הכותבת אירית ראב, שהיא עצמה קורבן לאונס שהתרחש בילדותה על ידי קבוצת ילדים באיזור מגורייה. ראב לא נשאה את החוויה איתה לאורך השנים וממש כמו הדמות שמספרת שהדחיקה את המקרה עד ששכחה אותו כמעט לגמרי עד גיל 30. את ההצגה הזאת כל אחד צריך לראות, הסיפורים הרבים אשר מוצגים בצורה יוצאת דופן, היוצרים שעשו עבודה נפלאה ונכונה שמצליחה להתעלות מעל האלמנטים המזעריים ומעל הבמה הקטנה שעושה חיים לא פשוטים להצגה, הופכים את החוויה הזאת למסעירה במיוחד עבור הצופים. אורך המחזה הוא שעה בדיוק אבל הזמן עובר מהר במיוחד, הסיפורים מוצגים בצורה חדה וקצרה ונראה שבדיוק כך רצו הכותבים להעביר את המסר שלהם, לשם כך הם רתמו את דמותה של ליליאן שלאורך ההצגה מספרת שכל הערב הזה מוקדש להצבת תמרורי אזהרה מפני מפלצות אנושיות שיש להזהר מהן.
שחקנים: לינוי אלבכר-דביר, יואב אמיר, טומי ברמבוים, עתליה זהבי-שגיא ואלירן מועלם.
כותבים: אירית ראב, אלירן מועלם ולירון סיני.
בימוי: אירית ראב.
