“סרדינים” – דרור שגב

“יש מטחנה בגוף שלי, כאן בפנים, בתוכי.” וסבא היה מסמן באצבעו על לוח ליבו, “וכל פעם שאני נזכר ברגע הזה אני מנסה לנשום ולא נכנס אוויר לגוף ואני ממש מנסה להחזיר את הלב חזרה למקום שיעבוד רגיל ולא  מצליח. הכול חזק מידי.”

וכשהוא היה מדבר ככה, אני גם הרגשתי איך הלב שלי מתפורר מהמטחנה שטוחנת לסבא את הלב.

ואני כבר יודע מהסיפורים של סבא, שהים הכי טוב בעולם הוא ים של האביב בחודשי אפריל מאי ובחודשים של הסתיו, ספטמבר אוקטובר, אז מרחפים בים שאריות של קצף רך, ובים הזה המלא בטוב אני מרגיש הכי רגוע, אני והגלים מספרים מילים אחד לשני.

ואני מבקש שיספר לי את הסיפור עוד פעם. והוא מספר

“אני לא רואה. צעקתי. ופשוט לא ראיתי, הילד נעלם מבין האצבעות שלי, ואני השתגעתי. בכיתי, צעקתי, נלחמתי בגלים, הגרון שלי נגמר הוא היה מלא מים חנוק, ואני מנסה לצעוק, אבי איפה אתה? איפה אתה?”  

ובדיוק ברגע הזה בסיפור אני נושם כמוהו בכבדות, הדמעות מתפתלות לי בגרון ואני מתאפק לא לבכות וסבא שלי מלטף את ראשי, יודע שאני דומע עבור הזיכרון.

“משכו אותי בכוח החוצה ואתה יודע מי? דדו המציל, זה שנותן לך לטעום מהג’חנון שלו בכול בשישי בבוקר כשאנחנו באים לחוף. דדו, היה האיש שהוציא אותי החוצה מהים. הוא חיבק אותי חזק, ולפי המבט שלו ראיתי שהכול נגמר. אתה יודע העיניים הם המראה למה שקורה בלב, הבנתי שאין לי יותר ילד. ולמה אתה בוכה ילד יפה שלי, זה היה לפני המון שנים.” ואני בוכה.

“כולם יודעים שבחודשים האלה הים אמור להיות רגוע, כבר לימדתי אותך שדווקא כשהים נראה שקט זה ים בלוף, אז הוא מכיל את כל הסערות שלו פנימה ובום בלי אזהרה מתפרץ”.

סבתא הייתה מכינה סרדינים קטנים שסבא היה מביא מהים. הוא היה קונה אותם ישר מהחכה של בכור הדיג שהיה עושה כאילו הוא לוקח ממנו כסף, כי הוא כיבד את סבא שלי כמו כול האנשים בשכונה.  

סבתא הייתה מנקה ושוטפת היטב את הסרדינים ומניחה אותם בתבנית, מפזרת עליהם מעט מלח גס כדי שהדגים ינוחו היטב ויגירו את המיצים שלהם החוצה. כך הם היו יושבים כל הבוקר בתבנית במקרר ואני והייתי יודע שלארוחת ערב המנה שאני וסבא הכי אוהבים בעולם תוגש לשולחן.

 לפנות ערב סבתא הייתה שוטפת שוב את הסרדינים וממלאה את תוכם בכוסברה, שמן זית ושום וקצוץ ובאומנות הייתה מקמחת אותם בצלוחית עמוקה ומטגנת בשמן עמוק, הריח היה משגע את חדרי הבית הקטן מול הים ואז סבתא הייתה מניחה את הדגים על נייר סופג, מוסיפה עליהם תבלין אדום שאותו הייתה רוקחת מפלפלים, שום ולימון, ‘האריסה של סבתא’ קרא סבא למרקחת האדומה.

 אני אכלתי מהדגים רק בעזרת בידיים, עד היום אני אוכל דגים בידיים. מפריד את העור המטוגן מהבשר העסיסי ומוסיף לצלחת סלט עגבניות חריף ומערבב יחדיו את כל הטעמים. בעזרת הלחם ששימש לי כמזלג לא הפסקתי לאכול. סבא היה מוזג עבורו כוס ערק ומתיישב על הכיסא לידי, ואומר לסבתא. “איזה ידיים יש לך סבתא, איזה ידיים, תבורכי.” וסבתא הייתה מחייכת ואומרת לי, “ילד שלי, איך דוד שלך כשהיה בגילך היה דומה לך, גם הוא אהב סרדינים ממולאים והכי אהב לאכול את הרוטב של הסלט בדיוק כמוך, טובל בתוכו את הלחם הלבן ואוכל בלי סדר שהכול יהיה מעורב ומעורבב”. והיא הייתה מוסיפה משפט במרוקאית שהיה מוסיף תיבול לגעגוע.

ואני הנכד הבכור שלה, אהבתי את המילים האלה, בדיוק ככה, באלה המילים ואז הרגשתי קרוב אליו, ילד דוד שמעולם לא הכרתי.

אני צועד על חול הים בהליכה מדודה ובתנועה איטית ומביט על הכחול הגדול בתשומת לב. והוא מתנועע לאיטו ונראה כמו ענק הנם את שנתו ונשימתו היא הגלים הנעים ברוגע, יש בים צלילים שעדיין חסרים בגופי, ואני כל הזמן מחפש אחריהם. החוף נמתח עד קצה העין ואני חלק ממנו וברור לי שאני יכול לצעוד שעות רבות ולמרחקים. טלפון הניד בכיסי מצלצל, מכעיס אותי שאין לי שליטה על חיי ואני חייב לענות לשיחות על אוטומט. אני משיב לשיחה וקולו של רונן שותפי למשרד שואל אותי, היכן אני. אני עונה בקוצר רוח שאשוב למשרד מאוחר יותר. הוא שואל בעקשנות היכן אני מסתובב. “אני בים.” עניתי בכעס. יכולתי לשמוע בקולו את מורת רוחו. על הזין שלי.

 כיווצתי את עיני למול השמש התובעני שדמעו עד נכנעתי והנחתי את כף ידי מעל עיני המסונוורות , מרחוק נראתה דמות ניצבת על גלשן וחותרת בעזרת משוט. אני סופר יחד איתו את תנועת המשוט, “אחת, שתיים,” ושוב, “אחת שתיים,” עד שהגוף התייצב ואני מרגיש את הים הרוחש מתחת לגלשן, אני כמעט מרגיש את האיזון בגופי. הסרתי את החולצה, החוף ריק מאנשים, חוף הילדות שלי נראה שונה. הורדתי את הנעליים וגם את מכנסי הג’ינס ונשארתי בתחתונים הכחולים שלי. כיביתי את מכשיר הטלפון שהחל לצלצל שוב. “כוסאמק, מי רוצה אותי כל הזמן?”

 “אתה שומע דניאל, אל תמכור את עצמך לאף אחד,” נזכרתי במילים של צחי.  צחי שכבר איננו ועדיין קולו מהדהד בראשי. “אתה שומע דניאל?” הוא שכב במיטה הגדולה צינורות מחוברים לזרועו ואני כרגיל יושב על הכיסא לצידו מאזין למילים שעד היום אין להם סוף עבורי. היה  ברור לנו שברגע אלה אני והוא כבר נמצאים בשלהי הזמן, אלה המילים שהוא קרא לסוף המתקרב. “אתה בא לבקר בשלהי אחי… תבוא לפני שיגמר.”  הפגישה הבאה תהיה שלי ושלו לבד מול הפרחים על תלולית החול. “ואל תמכור את עצמך לאף אחד. שמעת.” 

“כן,” עניתי גם לי וגם ולצחי וצעדתי לכיוון המים עד שרגליי נגעו בקו שאותו אני אוהב לשרטט בראשי, הקו שמפריד בין חום השמש לקרירות הים. “תיגע, תיגע.” אמר לי הקול. וראיתי את ידו של צחי מציירת במים אדוות, “תאסוף תרגיש.”

 “אני מרגיש,” אמרתי בקול רם, ורגלי כבר טבלו במים הקרירים מתבוססים בחול השוקע. אני פוסע מספר צעדים והמים מלחכים את ירכי. הלוואי והייתי צועד כך עד קצה העולם, הולך על המים כמו ישו. תמיד צחקתי כשצחי היה אומר את זה. “אתה הולך כמו ישו. נשבע לך.” 

 אני עוצם את עיני, כל הזמן מתגעגע. מתגעגע לצחי ומתגעגע לסבתא ולסבא, מתגעגע לעצמי. ואני ממשיך לצעוד במים והם כבר מגיעים למותני אני מדבר לעצמי. “יוו, איזה מים נהדרים.”

  גרפתי באצבעותיי מעט מים מרטיב את לחיי הלוהטות, המים מצננים את פני, אני נושא את ראשי לעבר השמיים, מביט בזהרורי השמש שמתפוצצים בעיני. ואז קופץ. ראשי עמוק במים שעוטפים אותי כרחם שתמיד קוראת לי לשוב אליה חזרה. “אתה דג אחי.” צחי אומר. “אתה מנותק מהעולם אחי.”

 ואני נע במים. דג רעב לחיים, צולל עמוק. מניף את ידי השמאלית ואז את השנייה גורף את המים, פוקח את עיני ולא נרתע מהמלח. האוויר כלוא בריאותיי, אחת, שתיים ושוב. אני נעלם, עוד ועוד.

עברו כבר שנים רבות וסבתא כבר איננה בחיים וכשהיא נפטרה כול השכונה הלכה אחריה מתוך כבוד. היא קבורה ליד הבן שלה, אברם, וזה עושה לי עד היום מחטים בלב. 

  לפני מספר חודשים באזכרה של צחי כבר לא הרגשתי רעשים בגוף. זהו, התרגלתי וכמה מהר מתרגלים להיות בלי עטיפת המתים. קולו נישא בראשי, “אחי אתה זוכר כשהיינו ילדים וגרנו בים. כמה זה נפלא ים ואיך שזה הכי אנחנו. הקשבתי לקולו ודמעתי. עזבתי את חלקת הקבר והלכתי לבקר את החלקה של סבתא התיישבתי ליד הקבר שלה, שם בעיר שנולדתי. בעיר שצחי נשאר.  

 סיפרתי לה, בשקט, ובמילים של אז שאני זוכר שהיא אהבה לראות אותי קורא מהספרים, “פעם ילד יפה שלי תהיה טייס או לפחות ראש ממשלה”. אני לא טייס וכנראה גם לא אהיה ראש ממשלה אבל נשארו לי מעט מהחוטים שלה וזה הכי חשוב.

 וסיפרתי לה על הילדים שלי שהם הנינים שלה ושהכול טוב. באמת טוב.

וסיפרתי לה על סבא שבסוף היה מאד זקן ותמיד כשהייתי רואה אותו, הוא היה בוכה, כך שנשארו לו סימנים של דמעות בעיניים, אז הייתי מחבק אותו קרוב, והכי אוהב את הריח שלו, ריח של ים ודגים. ואני מתגעגע אליה ולצחי ולסרדינים .

ולמרות שאני כזה חילוני לפעמים שנכנס יום כיפור ועושים בשמים את אדון הסליחות יש לי רצון לתת כבוד לסבא וסבתא שלי וללכת עבורם לבית כנסת של המרוקאים בשכונה ,לשיר להם את ‘עננו אלוהי המרכבה’ שירגישו שיש אהבה עד גן עדן.

דרור שגב הוא סופר ומרצה, מחבר רבי המכר “חוצה”, “ילד מקולקל” ו-“אין לי מספיק מילים בגוף” www.drorsegev.com 

 

תגובות

להשאיר תגובה