החל מהשבוע מעלה בית הספר למשחק בית צבי את ההצגה 'השורד', המביאה את סיפורם האמיתי של נערים מבריחי מזון בגטו ורשה. רועי מלכה, המשחק את דמותו הראשית של יאצ'ק מנהיג החבורה, מספר על המשמעות הגדולה של התפקיד עבורו, למה זו סגירת מעגל, ובאיזה מקומות הוא מזדהה עם הנער מהגטו "היו שם אנשים עם אומץ גבורה ויצרים. אם אצליח להעלות למודעות את נושא השואה שמתחיל להישכח, זכיתי", הוא אומר
רועי מלכה זוכר היטב את עצמו כילד בכיתה ג', בזמן הצפירה של יום השואה והוא לא מנסה להסתיר את מה שאולי מרגישים גם אחרים. "אני זוכר שהכנסתי את האצבע לפה כדי להרטיב אותה עם הרוק ואחר כך הרטבתי את אזור העיניים, כדי שיחשבו שבכיתי. הרגשתי בושה על זה שהצפירה לא מספיק ריגשה אותי וגרמה לי לבכות", הוא מודה.
יכול להיות שזכרון השואה לא עובר מספיק טוב, מבחינה חינוכית למשל?
"אני חושב שהדרך שבה מעבירים את מה שקרה, את האסון הזה לא מאפשרת לילדים ובכלל לאנשים לתפוס את מה שקרה ובאמת להתחבר לזה מהמקום האמתי. מה שמעורר את הרגש לפחות אצלי, זה המאבק שהם ניהלו כדי להישאר אנושיים. ההצגה מראה איך אפילו ברגעים החשוכים והקשים ביותר אנשים נלחמו לשמור על צלם אנוש. זה מה שמחבר ומרגש את הצופה ויגרום לאנשים לזכור לזכור מה היה שם".
ההצגה מביאה את סיפורם של חבורת מבריחי מזון ונשק בני 15 בגטו ורשה דרך עיניו של יאצק, מי שהיה מנהיגם והניצול היחידי שנותר בחיים לאחר המלחמה. דרכו אנחנו נחשפים לחייהם העצובים והקשים אך גם מרגשים, בעודם עושים כל שביכולתם על מנת לשרוד את החיים בגטו. ביחד הם חווים אהבה, אחווה, אומץ והקרבה עד לסוף הבלתי נמנע.
מתוך המחזה: "לפעמים מאוחר בלילה, אני רואה את הפנים שלהם, אני שומע את צחוקם, ואני מרגיש מעט ממה שהרגשתי אז. ואני ידע שהכל בסדר. שאני חי וממשיך את סיפורם, כדי שלעולם לא יהפכו להיות חלק מהמתים חסרי הזהות וחסרי הפנים. זו המשימה שלי לשארית חיי. אני הוא השורד"
היות ובבית צבי נהוג שתפקידים מרכזים ימולאו על ידי שני שחקנים, התפקיד הראשי בהצגה, דמותו של יאצ'ק מגולמת על ידי שני תלמידי בית הספר ויקטור סבג ורועי מלכה שמספר בראיון גלוי לב על ההכנות, הרגשות והמורכבות שמעלה אצלו התפקיד הזה, שגם מהווה מבחינתו סגירת מעגל.
"כשעמדנו לקראת הצגת המונולוגים בסימסטר הראשון בשנה א', התייעצתי מה כדאי לי להציג וכבר אז אמרו לי לקחת מונולוג מההצגה 'הניצול', שאז עוד נקראה כך ובהמשך שונה שמה לשם הנוכחי", הוא אומר, "כך יצא שהמונולוג הראשון שעשיתי בבית צבי הוא מתוך 'השורד' וכבר אז סקרנה אותי דמותו של יאצ'ק ובאופן כללי עניין אותי לגלם דמות ראשית שקשורה לשואה. המחזה נכתב מחדש על ידי נאוה סמל במיוחד להפקה זו וכשגיליתי שאני אגלם את יאצ'ק זו הייתה עבורי סגירת מעגל מבורכת".
לפני כחודש וחצי החלו החזרות על ההצגה, אותה מביים אלון אופיר. לאור התגובות הנלהבות הוחלט בבית הספר כי היא תהיה ההפקה המרכזית של יום השואה, בנוסף מוצגת בבית צבי גם הפקה נוספת המובאת מהזווית של דור שני לניצולי שואה "סינית אני מדברת אליך"בבימוי אתי רזניק. זהו עיבוד לספרה הידוע של הסופרת סביון ליברכט וההצגה תוצג עד ה-23 למאי.
כחלק מההכנות להצגה 'השורד' מלכה צפה בראיונות עם ניצולים, שוחח עם אנשים הקשורים לשואה בצורה ישירה או עקיפה, כגון בנים ונכדים של ניצולים. גם משום שההצגה מאזכרת את הנושא, הוא חקר את הנושא של הברחות אוכל בגטו ורשה. "זה היה הגטו שבו שהו הכי הרבה ילדים וכל נושא הברחות המזון היה בולט ופעיל", הוא אומר, "קראתי דברים מדהימים, איך ילדים בני 12 בגטו התבגרו בני לילה והפכו להיות אלו שמכלכלים את המשפחות שלהם. זה גרם לי לחשוב על עצמי, קשה לדמיין את מה שהם חוו שם, אבל הייתי חייב לשאול את עצמי אם אני בנסיבות האלה הייתי פועל כמו יאצ'ק – מגייס חבורה של אנשים ומסכן עצמי לטובת המשפחה, נושא את העול על כתפיי, לשמחתי מצאתי בתוכי מקומות שבהם אמרתי לעצמי שזה משהו שכן הייתי עושה, לוקח אחריות".
העבודה על ההצגה ודאי חשפה אותך יותר לנושא השואה
"פתאום הרגשתי קרוב יותר לכל הנושא של ההזנחה הנוכחית ניצולי שואה למשל, התעמקתי בנושא של משפחה וחברים במצבים הישרדותיים קיצוניים וגם חשבתי על כך שהדמויות בהצגה, שלשמחתי היא סיפור אמיתי, לקחו את העיניינים לידיים בתוך סביבה שרק ניסתה להקטין ולבטל אותם ואמרה להם שם לא שווים. 99 אחוז מהאוכלוסיה במחנות הפנימו את זה אבל אחוז אחד לקח את המושכות לידיים. יאצ'ק וגם הדמות של אלינה הם אלו שהניפו את הדגל על הגג של הבניין ולקחו חלק במרד שהיה בסוף. אני מאמין שזה הדליק ניצוץ בזהות שלנו בתור עם . כיום יש פחות ופחות ניצולים אז הנושא קצת מתחיל להשכח אבל אני מקווה שההצגה מעוררת את המודעות שצריך להזהר מהדברים האלו, לא להיות בשום צד בסיטואציה שהיא כמו מה שהיה שם".
יאצ'ק הוא ג'ק אייזנר,שנחשב לאחד מגדולי מנציחי השואה ובשנת 1974 הוציא את ספרו "אוד מוצל מאש" המתאר את זכרונותיו מגטו ורשה, הספר שעל בסיסו נכתב המחזה. אייזנר יליד פולין שרד שלושה מחנות ריכוז, בתום המלחמה היה אחד מעדי משפטי נירנברג. הוא היגר בהמשך לארצות הברית והפך לאיש עסקים מצליח, ואב לשתיים. בשנת 2003 נפטר כשאלמנתו שרה מקפידה לשמור את מורשתו בהנצחת השואה.
מלכה אומר כי בקריאתו את הספר של אייזנר, מה שבלט לו יותר מכל היא החשיבות שהוא ייחס לאנשים שהיו עימו בגטו ולאנושיות שהתגלתה בהם, אפילו במצבי קיצון שבהם חיו. "החשיבות שהוא מייחס לאותם אנשים שהקיפו אותו ולאנושיות שהייתה בהם. תמיד אני מנסה לחשוב על האנשים בשואה ואלה שהיו אקטיבים, לא הלכו כצאן לטבח וניסו לקחת גורלם בידיים. יש בספר ובמחזה משהו מיתוסי וגדול מהחיים, אנחנו רואים את הדמויות כשהם מקללים, כועסים ועושים הכל, הם עדיין שמרו על אנושיות וחיוניות בחיים.
"הנוער שצופה בנו מצפה למשהו פדגוגי ותבניתי אבל מקבל משהו מאוד בגובה העיניים, וזה מבהיר ומדגיש להם את השואה בצורה שהם יכולים להזדהות איתה. התגובות שלהם אליה נרגשות, אנחנו משתדים לא לתת את הפאתוס של הצגת שואה"
מבחינה רגשית היה לך קשה יותר לשחק בהצגה על שואה, ועוד תפקיד מרכזי של נער?
" לפעמים יותר לפעמים פחות. כשאני עולה לבמה אני לא שם את כל המשקל של השואה על כתפיי כי זה גם יהיה יומרני מצידי. אולי זה קצת ספוילר, אבל במהלך ההצגה רוב הנערים מתים וזה עושה הקבלות לחיים: מה זה לאבד קרוב חבר או לחוות סבל של אנשים שאתה אוהב – אז יש רגעים שזה יותר קשה אבל הרבה פעמים יש בי תחושת גאווה, ההצגה מתחילה במונולוג פתיחה אני מרגיש כמו סניגור שיוצא בפני חבר מושבעים רחב שיכול להיות העולם כולו כשיאצ'ק אומר 'רק אני יכול לספר איך הם הלכו, כל אלו שהלכו הם לא הלכו ככה סתם אלה היו אנשים עם שם , עם אופי יצרים חשקים, מידה של גבורה ואומץ' אם אני אוכל לשרת במקצת את הסיפור הזה ולהעלות מודעות לנושא השואה שמתחיל קצת להישכח, אז זכיתי".