התערוכה של מיי בסמן נולדה מתוך צימאון ואהבתה הגדולה למוסיקה ולמוזת השראתה הגדולה ביותר- אנדי וורהול ואמנות הפופ ארט, בימים אלה היא עומלת על תערוכה חדשה ומיוחדת ורגע לפני היא מספרת על תהליך היצירה, על ההשראה מאבא שלה, ועל האהבה לתחום.

“לאחר שאני מצלמת אני יושבת מול הצילומים וצובעת אותם בצבעים שמרגישים לי את אותו האמן הופך להיות המראה של עצמי וכאן אני מתחילה לשיר, לנגן דרך הצבעים. אני יוצרת דמויות משלי, נכנסת לעומק, אל עצמי דרך האמן שמולי. מקשיבה לשיר שלו/ה בזמן שעובדת על התמונה ונכנסת עוד יותר פנימה, הופכת את השיר שלו לשלי. תוך כדי העשייה שלי אני נהיית האמן פתאום, ולמעשה, הבבואה שלי נוכחת בתוך התמונה יחד עם אותו האמן” מספרת בסמן, ומוסיפה, “ללפני הצבא אני זוכרת שהרביתי להסתובב עם מצלמה ולצלם כל דבר. קצת השתעממתי ולא תמיד הצלחתי להעביר בצילום רגיל את מה שהיה בי. משהו שם לא סיפק אותי.לאחר הצבא החלטתי ללמוד ולפתח את התחום והתחלתי מסלול של 4 שנים ב”קמרה אובסקורה”: צילום ואמנות. שם התוודעתי לראשונה לעולם האמנות של עיבוד התמונות. שם מצאתי את הצבעים שלי את העומקים ואת הטשטוש. את היכולת להפוך צילום לשלי. אני לא צלמת, לרוב, הצילומים שלי זוכים לטיפול על מנת שדרכם אוכל להמחיש את מה שאני באמת רוצה ומרגישה.”

מה מסמלים הצבעים עבורך כיוצרת וכישות יוצרת ?

“הצבעים בעיני הם כוח. לאמן על הבמה, החשיפה היא ענקית..כמו עירום..אני, נוהגת להלביש את האמנים שלי  בצבעים שלי, צבעים שמכניסים כוח. בדרך כלל בעבודות שלי אני משתמשת בציטוטים משירים של אותו אמן, שעוד יותר גורמים לו להיות חשוף, גורמים לי להיות חשופה. ואז הצבע החזק, הקונטרסט גורם לי לביטחון, מכניס כוח לתמונה. מרכך את התחושה, מעצים הבעה.”

ספרי קצת על הקשר המצמרר עם אביך וכיצד זה השפיע על יצירותייך?

אני ואבא, זכרונו לברכה, התקרבנו רק בשנות העשרים המאוחרות שלי. אבא אהב את החיים מאוד, אהב להנות והיה החבר הכי טוב שלי. הערצתי אותו, על מי שהוא, על מה שהוא נתן לי בחיי. אני יכולה לדבר עליו ימים ולילות. היינו מדברים בכל יום, כמה פעמים ביום. הייתי מתייעצת איתו על כל דבר שבעולם. ותמיד הוא היה עונה לי כחבר ואז כמו אבא. הוא היה רוכב על אופנוע, תמיד מחייך, אופטימי, אוהב. הוא לימד אותי כל כך הרבה. לאחר שנפטר בפתאומיות, נכנסתי למצב של קומה, תרדמת של שנתיים וחצי. תפקדתי, עבדתי, שרדתי. אבל משו בתוכי מת איתו. הפסקתי להרגיש, הפסקתי להאמין. שקעתי אל תוך בור שחור. ההלוויה שלו היתה חוויה שלא אשכח בחיי. הוא ביקש להיקבר בארון, לא רצה שיקראו עליו קדיש. אחיו הביא בקבוק של ויסקי, שתינו ליד הקבר שלו וחגגנו את חייו. כמו שרצה. הספדנו אותו, את החבר הכי טוב שלי.למרות האבל, בכל הזמן הזה המשכתי ללכת לשמוע הופעות. בלי מצלמה. רק אני, בדרך כלל לבד. העדפתי להיות לבד להקשיב למוזיקה, למילים, להיכנס לבועה הזו ולא לצאת ממנה. המוזיקה היתה לצדי בכל הזמן הזה ופשוט הצילה אותי.

unnamed (14)

ספרי קצת על התערוכה – מה אנו צפויים לראות בה?

בתערוכה אני מציגה כרזות, בסגנון פופ ארט. אנדי וורהול בהחלט השפיע עלי מאוד ביצירות מאז ומתמיד. אציג מספר דמויות שאני מחוברת אליהם, כאלו שהשפיעו עליי במהלך חיי. חלקם דמויות מחיי הפרטיים. נמצא שם גם את הדיוות הגדולות של תקופת הוודסטוק כמו ג’ניס ג’ופלין האהובה עליי מאד, ג’ימי הנדריקס ועוד…

מדוע בחרת לקרוא לה My Backstage?

MY  BACKSTAGE – מאחורי הקלעים שלי. כל אותם אמנים, כל המוזיקה הזאת , כל הצבעים, זה מאחורי הקלעים של החיים שלי.תמיד אהבתי להיות מאחורי הקלעים, להתבונן מהצד. גם כשאני מצלמת, אני מצלמת “מהצד” …אני סוג של משקיפה. ועכשיו זו ההופעה שלי ואני מציגה את מאחורי הקלעים של חיי, את המוזיקה שהפכה להיות אויר לנשימה, חמצן, את האמנים שאני כל כך אוהבת, את כלי הנגינה, הגיטרות, הצלילים. כל זה , מאחורי הקלעים של חיי, חשוב לי לציין שהתערוכה מוקדשת לאבא שלי, יהודה בסמן. הרוק סטאר הכי גדול שאני מכירה. הוא תמיד האמין בי ודחף אותי לעשות תערוכה…כיום, אני סוף סוף עושה תערוכה, אבל הוא לא כאן.

unnamed (13)

התערוכה הראשונה תתארח מתאריך 19 בנובמבר 2015 בשעה 20:00 ולמשך 3 ימים עד לתאריך 21 בנובמבר, בסטודיו של אדריכלית הפנים המובילה, ברברה ברזין, ברחוב החשמונאים 113 תל אביב.

תגובות

להשאיר תגובה