הילדות הקשה בצפון, הרומן המפתיע עם צעירה חרדית, השימוש בסמים קשים והפריחה המחודשת בתל אביב. תכירו את אתגר מויאל, השם הכי חם בסצינת המשוררים ששוטפת את תל אביב
לא מזמן, הוזמן אתגר מויאל (35), לערב משוררים ביישוב הצפוני, הררית. היו שם ארבעה אנשים וכל אחד מהם עלה בתורו לדקלם שיר ותוך כדי גם להציג את עצמו. ואז הגיע תורו של מויאל שאמר את שמו ואת עיסוקו: "אני משורר וגם פקיד קבלה בבית מלון". צריך להבין, אתגר מויאל הוא משורר מהזן הישן, כזה שהחוויות שנצברות בחייו משמשות אותו בשיריו. חווית העוררות שעוברת על מי שקורא את ספרו החדש בעל השם המאוד סרקסטי: 'חתן פרס ישראל' (הוצ' עיתון 77) בוטאה אצל עורך הספרות, עודד כרמלי, שכתב על הספר: "כמו חכם זן שאף פעם לא ברור אם הוא אידיוט או שהוא עושה דווקא, מויאל מציע לנו שירת מחאה נגד המחאה, ומחיאות כפיים סוערות נגד מחיאות כפיים סוערות".
שירה הוא עושה מגיל שנה וחצי. "אני הייתי אומר ואימי החליטה שזה מספיק טוב כדי להכניס זאת לאסופה מאת 'חווה אמנו". את השורשים לפגיעות הגדולה שלו, כמו גם לרגישות שלו, ניתן אולי למצוא בהתעללות שעבר בגיל חמש וחצי. "קצת נדפקתי מזה", הוא מסביר, "העיפו אותי מבתי ספר תיכוניים ומשתי פנימיות ולא הסתדרתי באף מסגרת. הציונים שלי היו בסדר, אבל הייתי חצוף ולא מובן, מן עוף מוזר כזה של הכיתה". בשלב מסוים הוא עבר לפנימייה צבאית. "זו מן תקופת אסקימו לימון כזאת – היינו מבריזים ויורדים לכנרת. כשכולם היו מציצים למפקדת וכמובן שרק אותי תפסו". אחרי הצבא הוא הצטרף לצוות בידור, שם עבד במשך שש שנים כדי.ג'י, מצחיקן ורקדן.
אחרי שבידר עצמו לדעת, חתם אבטלה. "ירדתי לתל אביב, חייתי בקצה התחנה המרכזית והתחלתי לנסות סמים. הרואין, חגיגת ועוד, זאת הייתה נפילה רצינית עבורי". כל הזמן הזה המשיך לכתוב שירים, התפרנס כנהג של נערות ליווי וגר ברחוב פין. עד שהמשפחה באה וחילצה אותו. בשנת 2009 הוא נכנס לגמילה בבית חם בקרית ים. כשיצא משם לא חיכה לו כלום. "ישבתי בבית בוהה בחלונות", הוא נזכר. אבל אז, סיפור חייו קיבל טוויסט מעניין: כשהיה בגיל 30 פנתה אליו דרך הפייסבוק נערה חרדית בת 18. "היא אמרה לי שאני יפה כמו אלוהים ואני הייתי בשיא של להיות אבוד אחרי החור הגדול שהשאירו הסמים. היא חשבה שאני הזיווג שלה ואני אמרתי שזה מאוד רומנטי", הוא אומר. היא הייתה מאמינה אדוקה ומויאל בקושי האמין במשהו ובכל זאת "היינו נפגשים במגדל והייתי מכין לה אוכל וגם פה ושם גם מתנשקים. לא האמנתי שזה קורה לי – אני הפרחח האתיאיסט נשבה ביופייה של ילדה חרדית בת שמונה עשרה".
אבל לסיפור הטוב יש סוף, איך נאמר, לא ממש משמח: "אחרי שהיא אמרה לי שהוריה לא מסכימים לכל העניין הייתי שבור מזה". אלף שירים וסבא רב אחד לא הצליחו לעשות את מה שנערה אחת עשתה לו: "חזרנו להיפגש בהיחבא ואני התחלתי לשמור שבת כדי להראות לה שאני רציני. ראיתי גם כל מיני סרטוני החזרה בתשובה ברשת והתחלתי להתעניין בגמרא – משך אותי כל העיסוק הלוגי-שכלי שיש שם". ואז הוא עשה עוד צעד: "אמרתי לעצמי אולי אלך ללמוד כמה זמן בישיבה והוריה יקבלו אותי, ובכלל הבגדים הללו (חליפה חרדית) מחמיאים לי". מויאל נכנס לישיבת 'אור שמח' בירושלים, ישיבה לבעלי תשובה, שם למד במשך שנה. "התקרבתי לדת וממש התפתחתי בלימוד הגמרא שזה כושר למוח". אלא שלא הכול היה שמח 'באור שמח': "בשלב מסוים הבחורה עשתה לי תרגיל 'רבי עקיבא', היא עזבה אותי ואני חשבתי שהיא בוחנת את אמונתי ואולי היא תחזור בסוף".
היא לא חזרה ועם הזמן הספק החל לכרסם בו. "הדת מגניבה וחלק ממנה ארכאי, אבל בשלב מסוים לא יכולתי יותר עם אלוהים כי האמונה הבסיסית לא הייתה אצלי". אחרי שנה, בחנוכה, באמצע ארוחת הצהריים, תפס מויאל את הגיטרה וברח הביתה. "רק אחרי חודש הורדתי את החליפה, ואחרי חצי שנה גם את הפאות".
אנחנו עולים לדירתו הקטנה שממוקמת בלב שוק הכרמל, אליה נכנסים דרך דלת קטנה אחרי שעוברים בין הדוכנים. שם בדירה עוד לפני סידור הדברים הוא תופס את הגיטרה ומנגן לי שיר ואני כבר לא יודע מי זה מויאל. "פעם הייתי מרוקאי-תימני, אחר כך צבר ישראלי, היום אני לא יודע כמה אני כזה. אני אנטי שיוך, אנטי שורש, אתיאיסט שגר בעולם עם גבולות שאנשים המציאו".
אחרי הפלירט עם אלוהים הוא עבד כסוקר ("העבודה הכי גרועה בחיי"), לאחר מכן עבד כשנתיים במלון גולן בטבריה. לפני חצי שנה בעצת ידידו המשורר יחזקאל נפשי, עקר לתל אביב כדי לפרסם את ספר שיריו שפותח לו דלתות. הוא אפילו הוזמן לחוג ידידים שוחרי ספרות אצל המבקר בני ציפר.
בשנים האחרונות ישנה עדנה למה שקרוי 'שירה מזרחית', בועטת, מחאתית וכועסת, אבל גם כאן מויאל לא רוצה לשחק את התפקיד שמצפים ממנו. "אני שונא הגדרות, זה מציק לי ומגוחך שאנשים נתפסים לזה. אני יוצר מתוך החופש ומתוך הלבה ואנשים כמו חבורת 'ערס-פואטיקה' חיים בתוך הגבולות שהם המציאו: שלהם שיר אחד שהם רצים איתו ומדברים על 'לקחו לי ושתו לי'. זה לא שאני טוען שאין קיפוח, אבל בית חרושת שלם לאותו השיר?".
ואם בשירה מזרחית עסקינן, יהיה מעניין לשמוע את דעתו של מויאל על מלחמת התרבות שמתנהלת לאחרונה בין שרת התרבות, מירי רגב, לבין האמנים: "שרת התרבות לא רצתה לקבל את הספר שלי בתואנה שאסור לה לקבל מתנות, אבל עזוב אני מצדיק אותה על כך שאמרה שהאמנים הם קפוצי תחת. אנחנו באמת חיים בתוך בועה מפגרת ולא רואים שמסביבנו מתנהלת מלחמת קיום קשה".
בסקאלה הפוליטית קשה למקם את מויאל: "אני טיפוס ימני ביטחוני ושמאלן חברתי: בבסיס חינכו אותי כימני, עבר זמן והפכתי להיות שמאלני, אבל אין מה לעשות – המדינה הופכת אותך לימני כי אתה מבין שהסכסוך שלנו הוא אפילו לא חצ'קון על הבעיה הזאת שנקראת מלחמת התרבויות שהמזרח מנצח בה".
