אני לא יכולה להגיע למצב אינטימי עם גבר, הנשיות נלקחה ממני 

מיה בלה סקלמר, בת 43 מהרצליה אובחנה בגיל 40 כחולה בסרטן השד. אחרי חמישה ניתוחים ובדרך לניתוח השישי היא לא מפחדת לחלום על העתיד וקוראת לכל הנשים – לכו להיבדק

כל מה שרציתי לכבוד יום ההולדת ה־40, הוא ניתוח קוסמטי קטן להרמת החזה. הגעתי לפגישת ייעוץ ובמהלך הבדיקה הידנית הרופא מצא גוש ושלח אותי לממוגרפיה בהקדם. קבעתי תור במדיקל סנטר, ושם הגיעה הבשורה שלא ציפיתי לה כלל. יש גוש. לא הבנתי מה זה אומר, והרופאה סברה שזה משהו שפיר ושלחה אותי לבצע ביופסיה. הביופסיה לשמחתי יצאה תקינה, אך באותה הבדיקה נמצא גוש אחר. שוב נשלחתי לביופסיה ושוב התוצאה הייתה תקינה, גוש שפיר במצב טרום סרטני מסוג IDP. כשהגעתי עם התוצאות לכירורגית השד היא ביקשה, רק ליתר ביטחון, לבדוק שוב את כל השד בבדיקת MRI. כשהתוצאות הגיעו היא החליטה שהניתוח הפלסטי לא בא בחשבון, והעבירה את הטיפול לבלינסון. חודשיים עברו מהביופסיה הראשונה ושוב נשלחתי לממוגרפיה להשוואת נתונים, ובזמן הבדיקה הבחנתי שהטכנאית מתחילה להחליף צבעים, משהו שראתה לא היה תקין. היא קראה בדחיפות לרופא לחדר והוא הבין מיד במה מדובר. הוא ביקש לסיים את הבדיקה ושאני אכנס לחדר, ובישר שזהו סרטן מסוג DCIS, שנמצא בתוך צינוריות החלב שקשה מאוד לגילוי. אותו הרופא, ד”ר איתי גדיאל, הציל את חיי.

חודשיים אחרי שאובחנתי כחולת סרטן, בסוף אוקטובר 2018, עברתי כריתה כפולה של שני השדיים. הניתוח הזה היה הראשון מתוך סדרת ניתוחים ארוכה ומייגעת. אחרי הניתוח נוצר נמק עורי, מצב שגרם להפסקת זרימת הדם באזור הכריתה ומנע מהגוף להחזיק את תוכן השד. נשלחתי לניתוח חירום. אחריו היו עוד שלושה ניתוחים שונים ובחודש מרץ הקרוב מתוכנן הניתוח השישי במספר, קצת קשה להאמין. 

במשך שנתיים אימא שלי לא הסכימה להסתכל עלי עירומה, ואני כמובן לא מאשימה אותה, הבנתי שזה מפחיד. מאז אותה תקופה אני לא יכולה להגיע למצב אינטימי עם גבר, הנשיות נלקחה ממני. אני תמיד מספרת בצחוק שכשאת מגיעה למחלקה בקומה השלישית של בלינסון את מרגישה כמו שרק, אך כשתגיעי לכירורגיה הפלסטית תרגישי כמו פיונה, תחזור לך הנשיות. 

הרגשתי שהעצמאות נלקחת ממני. אני אדם דעתן ועצמאי מאוד, אך כשאחותי הייתה נוסעת מרמת גן להרצליה רק כדי לחפוף לי את השיער או לעזור לי להתלבש, כשהייתי צריכה להיות תלויה באחרים, זה היה עבורי סיוט. שלושה חודשים לאחר הניתוח הראשון כבר רציתי לחזור לעבודה. הרופאה התעסוקתית לא אהבה את הרעיון מחשש שהליכי השחזור ייפגעו ולכן אישרה לי לחזור לחצי משרה בלבד או למשרה מלאה בישיבה. אחרי הסגר השני, החלטתי סוף כל סוף לתת לגוף שלי להחלים ולקחת פסק זמן מהעבודה. לאורך כל התקופה חששתי שהסרטן יחזור, במידה מסוימת זה הפך אותי לאדם קר יותר וחד יותר אך זה גם חישל אותי מאוד. “אחת מתשע” היו לי לאוזן קשבת. במצבים קשים יש דברים שרק מי שעברה יכולה להבין, והמלוות מטעם העמותה עושות עבודה מדהימה.

בשלב מסוים, אחרי שנה שלמה בלי פטמות, החלטתי לשחזר את הפטמות בקעקוע. אחרי הקעקוע הראשון בכיתי מאושר, לא הצלחתי להפסיק לבכות, הרגשתי שהחזירו לי חלק מהנשיות. כזה דבר קטן וכל כך לא מובן מאליו. לצערי נתקלתי במחסומים בירוקרטיים עד שהצלחתי לקבל החזר על שחזור הפטמות. הרגשתי שמערימים עליי קשיים, כאילו מדובר במותרות. גם הבדיקות לגילוי מוקדם בישראל נמצאות בסל רק מגיל חמישים. אך אצל נשים כמוני, שאובחנו כבר בגיל 40, מדובר בבדיקה קריטית. כעשר שנים מחיי גרתי בארה”ב, ושם המודעות לגילוי מוקדם לסרטן השד הייתה בכל מקום, ואני וחברותי היינו ערות לנושא והיינו נבדקות. בישראל רק בשנים האחרונות יש מעט יותר מודעות, אך נשים צעירות עדיין לא הולכות להיבדק. 

הבדיקה לוקחת כמה דקות, אבל היא יכולה להציל חיים שלמים. תאמינו לי. הסרטן לקח לי מהזמן שלי, אבל הוא לא לקח אותי. ואני אעשה הכול כדי להשתקם, להקים משפחה בכל דרך אפשרית ולדאוג למה שטוב עבורי ולבני משפחתי וחבריי. 

בנות רוצו להיבדק!! אין זמן לחכות!

מיה בלה סקלמר, בת 43 מהרצליה, ממליצה לנשים המתמודדות עם סרטן השד לפנות לעמותת “אחת מתשע” ולמצוא אוזן קשבת, סיוע במיצוי זכויות ותמיכה נפשית ורגשית. 

 

תגובות

להשאיר תגובה