הוא ישב אצלי כשחיוך גדול מרוח על פניו. פגשתי אותו לראשונה לפני שנים לאחר שינוי משמעותי שערך בחייו. הפעם הוא הגיע כדי לקבל כלים להטמעת השינוי. עוד לפני שפצחנו בשיחה, ניגש לחבק אותי ואמר: "אני חייב לך את החיים שלי, אתה אפילו לא יודע מה עשית, בזכותך אני חופשי ומאושר במחשבות שלי". חיבקתי אותו בחזרה, וביקשתי שישתף אותי. הוא התיישב על הכורסה מולי ושיתף: "אתה זוכר את האישה שנהגתי לספר לך עליה? זאת שהרגשתי שהיא כל חיי, אהבה של פעם בחיים?"
"כמובן, היא הייתה הנושא העיקרי בשיחה שלנו".
"החזרתי את השליטה לחיי, כל יום שעובר, כל שבוע שחולף אני מבין שחייתי בשקר נוראי, שהסתרתי את עצמי, ששיחקתי משחק בעיקר עם עצמי… התאהבתי בריגושים, בתשוקות, במגע, ברגעים בודדים של הבזקי חיים. חייתי בשקר פנימי מוחלט…אתה בכלל מבין מה אני מספר לך?"
"תסביר לי", ביקשתי.
"הייתה לי מאהבת…אתה הסברת לי שהנוכחות שלה הורסת את חיי המשפחה והזוגיות שלי, ולא הקשבתי לך. המשכתי להיות איתה מכוח ההרגל, מכוח התשוקה לריגושים, ובפועל התחלתי לסבול בלי לשים לב, התחלתי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות, אפשרתי לדברים שלא רציתי, להתרחש. המחיר של הכאב הפך להיות עוצמתי יותר מרגעי העונג הקצרים. מצאתי את עצמי במערבולת של מחשבות, רציתי את הריגוש, אלא שהשקרים, ההסתרות והסודות התחילו להעיק וגרמו לי לשנוא את עצמי ולהרגיש רע. התעייפתי ולא רציתי כלום, לא היה לי כוח לקום מהמיטה, הרגשתי שכמה רגעים גנובים גורמים לי לשלם מחיר בלתי נסבל, ואתה? בכל פעם שבאתי אליך לייעוץ, הזהרת אותי שהכאב לא שווה את זה, אבל אני לא הקשבתי והמשכתי להיאחז במוכר. הכול בשביל ארבע שעות של הנאה רגעית חסרת משמעות.
היום אני נקי, משוחרר וחופשי, אני מבין את משמעות הכאב המתמשך ואת העונג הרגעי, באתי היום לומר לך תודה שלא ויתרת לי, למרות שלא הקשבתי, למרות שניסיתי לשכנע אותך שפגשתי באהבת חיי.
הוא נשען לאחור, שקע בכורסה רגוע. האמנתי שעכשיו הוא יודע לחיות את חייו,
בדרך הביתה חשבתי לעצמי שפעמים רבות אנחנו מוותרים על דברים משמעותיים כדי לחוות רגעי עונג רגעיים, בעוד הכאב לא שווה את זה, מטלטל ומרסק.
נכנסתי הביתה, חיבקתי את המשפחה שלי, הרגשתי את הלב מתרחב, חייכתי לעצמי ואמרתי תודה, תודה על מה שיש לי.
הגיע הזמן שגם אתם, כל אחד מכם, תודו לאנשים היקרים שמקיפים אתכם, למשפחה שלכם, לבת הזוג שלכם, לבן הזוג שלכם, ליחסים המשמעותיים שרקמתם.
