גג בלי נוף זה כמו מערכת יחסים בתוך קרון רכבת באירופה בלי כל האגמים והעצים הפראיים בצידי הדרך. מוכרחים לדבר, אין לאן לברוח. אי אפשר לקפוץ מהקרון, לא כדאי לקפוץ מהגג. עכשיו צריך להתמודד עם הביחד. אין רעפים או עיירה ציורית להביט בהם יחדיו ולהפליג במחשבות. אז כמו בקרון גם בגג ממנו אין שום דבר מהותי להשקיף אליו, צריכים לרצות את קרבת האדם שאיתכם, אחרת אין לו כל משמעות. למזלי, לקחתי איתי אל הפלמינגו בר, במלון בראון ביץ' את אחת הנשים הערכיות ביותר בחיי. קומה ראשונה היא אמנם לא "גג" בהגדרה שלה, אך המרפסת המרשימה הזו הרגישה כך. אז היה לי אותה ויחד השקפנו אל כיעורו של הבניין בשלבי הבנייה ממול. החכימו הפלמינגואים ותלו על הכיעור הזה מסך בו מקרינים וידאו ארטים מעוררי השראה. אז כבר ההרגשה יותר אורבאנית. המקום עצמו רחוק מלהיראות משעמם. הדגש על העיצוב המוקפד השרה אווירת חצי ניו יורק חצי מילאנו. תארו לכם שהייתי חצי איטלקי וחצי אמריקאי. איזה כיף היה יכול להיות. במקום זאת, אני דור 400 לאיזו משפחה מצפת. גם זה נחמד. הבר העצום בפנים, נראה כאילו תכף תגיע אליו מרלין מונרו ותזמין מרטיני בלי קרח. אבל מה קורה עם האוכל רבותיי? מה עם הקוקטיילים? לא הגעתי עד תחילת הרחוב שלי כדי להתרשם דקורטיבית על בטן ריקה. יאללה.
בתפריט שבעה קוקטיילים שונים. כל אחד מהם נראה מסקרן לכשעצמו. המלצרית שניגשה נראתה נלהבת. "אני רוצה את זה", הצבעתי על איזה קוקטייל עם אננס טרי. " זהו, שיש לנו כמה חוסרים. אני ממש מתנצלת אבל יש רק שלושה קוקטיילים כרגע" תחילה התאכזבתי, אך כמה שניות לאחר מכן, החלטתי להתרכז במה שיש. אם כל החיים אחשוב רק על מה שאין, לא אגיע לשום אננס טרי. אז לקחתי את Mr Lansky שהיה תואם לדמות הגנגסטר הקשוחה שעל שמו נקרא. רום טבק, וניל, קקאו. חזק, לא מתפשר, עם אפטר טייסט. מעניין אם זה מה שאדון לנסקי היה מכין לח'ברה שלו בסוף יום "עסקים" מפרך. לליידי שאיתי לקחנו משקה קצת יותר קליל כמובן. בהמשך היא ודאי תחפוץ בו שוב. אין לה ממש ברירה, זה רק הוא ועוד…טוב די, אמרנו נהנים ממה שיש. South Beach, הכי רחוק שהיא תגיע לפלורידה בזמן הקרוב. אע"פ שעוד מעט היא חוגגת 30 חורפים ואין לדעת מה בעלה השרמנטי מתכנן עבורה. גם כאן רום היה מנת חלקינו. הפעם הוא הושרה בזעפרן עם סירופ משמש וכורכום. נחמד מאוד, אבל גם גורם לחשוב על הקוקטיילים שאינם. האם יש בהם יותר אופי? Never Mind.
סלט שרי ומוצרלה די בפאלו עם בצל סגול, בזליקום ובלסמי מתוק, 52 ₪. לכאורה עוד סלט שרי ומוצרלה כמקובל בעיר. נדמה לי שאפילו בקצביות כבר מוכרים את הסלט הזה. הוא פשוט All Over. אך התפריט די מצומצם ורצינו משהו מרענן. אז הבלסמי המתוק היה הטוויסט בעלילת העגבניות. הבטתי מעל וראיתי את הפלמינגו הוורוד המנצנץ. קראתי עליו קצת טרם הגענו וגיליתי שהם נולדים אפורים והופכים ורודים כי הם אוכלים סוג מסוים של סרטנים. אבל הפלמינגו הזה נולד ורוד. ככל שלגמתי מהכוסית השנייה של מר לנסקי יותר ויותר, האמנתי שגם אני יכול להיוולד ורוד, או סגול או מושלג. מזל שקיבלנו את הפוקצ'ה שתסדיר את עניין ההזויות שלי. הפוקצ'ה הייתה שרופה מדי, לא ייחודית. בצק שצריך להיות שם, לא יותר מזה. הו, מה רב המזל שעל השולחן המתין גם סביצ'ה סלמון. סביצ'ה סלמון עם אבוקדו ואננס, בצל, כוסברה ושמן זית, 64 ₪. לא זול כלל. הצלחת השחורה עליו הונח תאמה את האווירה הפרטיקולארית של המקום. למרות שצבע עורי אינו מעיד על כך, לעיתים אני פולניה לא מבוטלת. "אז כאן הם יכלו לשים אננס…" זמזם לי הקול הזה ליד התנוך של האוזן. כן, אני לא אשחרר את זה שלא היה אננס לקוקטייל ההוא. אני צריך עוד כוסית כדי שזה יקרה. ייאמר לזכותו של בעל הכנף הורוד שהסביצ'ה היה מעולה. השילוב הזה של האבוקדו והאננס העצים את הרעננות שכבר הייתה בנו מהעגבניות, מזכיר לי איך פעם היינו כל כך רעננים אני והיא על האופנוע ההוא. תל אביב הייתה שלנו.
היום זה יותר שיחות על זוגיות. במה היא כמו שלי ובמה אני כמו שלה והשוני והפגיעות ואיך יודעים באילו צבעים של הנפש לצבוע את האהוב שלך והאם יש מכחול אחד כהה שיכול לחרב הכל? ככה זה איתנו היום, בשנה האחרונה של העשור השלישי שלנו.
אל השולחן הגיעה במפתיע פיצה פונגי כמהין וצנוברים 64 ₪. "אתם חייבים לטעום את זה אז הבאתי לכם", תירצה מנהלת המשמרת. תראי, אם חייבים. פשוט היה לי מוזר לקבל בהפתעה עוד בצק לצד הפוקצ'ה. הרצון מקסים, בכלל צוות של בנות שמנעימות את הזמן בין קוקטייל אחד לשני. אבל אם רוצים לפנק אז…בעוד בצק? אז ציפיתי למשהו מדהים, זהו עכשיו אני נופל מהגג. הפיצה הייתה קוהרנטית מדי. לא שסבלנו מנוכחותה, אבל נשארנו ישובים, שום כסא לא התנדנד וכל הריסים שלנו נשארו במקומם.
אז יצא שהתפוצצנו מעודף בצק אבל הייתי חייב למלא עוד פסקה אז הפצרתי בה שאוכלים גם את הסלמון הצרוב על ניוקי קואטרו, פרומג'יו ופטריות, 98 ₪. הפלמינגו קצת עף גבוה מדי עם התמחורים. אז נכון שהפעם הרפטטיביות הייתה באשמתנו. שוב סלמון, בשינוי אדרת. סמכנו על המלצרית שאמרה שזו מנה ממש טובה. תגידו פלמינגו אוכל גם סלמון? כי נדמה שכל מה שקשור בדג הזה יוצא טוב כאן. הדג והניוקי היו נימוחים להם יחדיו אל תוך ביס ממש טעים. גם הריחות שבקעו ממנו ערבו לאפינו.
בכוסית השלישית הזמנתי את הקוקטייל השלישי שנשאר, Collins Avenue. טקילה עם גמבה כתושה ועלי בזיל. שונה מאוד מהקודם, אבל אם כבר יש לי כנפיים – למה שלא אעוף לאן שרק ארצה? אני יכול נגיד לנחות באיזו טירה בצ'כיה ולבקש את יד הנסיך. הוא לבטח לא יסכים להצעתי, אבל לפחות עשיתי משהו שאף אחד לפני עוד לא העז. הדרינק הזה היה קליל הרבה יותר, אחד כזה ששותים בסוף כשכבר, די.
לסיום לקחנו את הקרם ברולה. נשבע שרציתי להיות קצת יותר ייחודי, אבל גם לא היה עם מה וגם היא עפה על זה. זרמתי. הוא לא היה אפילו קצת חמים. לא היה מדובר בברולה קפוא, כך שכמו הפיצה, הוא לא הזיק לנו, אבל גם לא סגר את הארוחה ב – וואו. שורה תחתונה, הפלמינגו בר במלון בראון ביץ' הוא בהחלט מקום לבוא לשתות כמה דרינקים (בתקווה שהכול יחזור לתפריט) וליהנות מאווירה באמת סופר מגניבה. אם רק היו לוקחים את היצירתיות והמעוף של העיצוב ושמים מהם בהרכבת תפריט מפתיע, היינו מביאים גם את שני הבחורים עליהם דיברנו במהלך הערב הזה ועושים דאבל…משהו.
