רחוב אחד צר, בו אני זוכר את עצמי הכי טוב שיש. אפילו שעברו כמה שנים וכל אחד כבר מצא גבר אחר. הרחוב נשאר. אני עדיין מביט אל המרפסת ההיא בכל פעם שעובר דרכו, אולי מישהו מאיתנו עוד יושב לשתות שם איזה דרינק. אולי שכחתי להכניס את הקרח לפריזר. כל אחד מבני הזוג שאהבתי מצא עצמו עם אהבה אחרת, בלי מרפסת. זמן מה אחריהם, גם הביסטרו השכונתי הקטן מרחוב זבולון, עבר דירה. רציתי לאכול שם. מאוד רציתי. הייתי מציץ בחטף בלוח עליו היו כתובות המנות של הערב. מבטיח לעצמי, שבפעם הבאה בטוח אנשנש משהו. לא קרה. תמיד מיהרתי להגיע וגם ככה הייתי מאחר תמיד. יש משהו מעט פלאי במעבר של "יהלומה" לנמל ת"א. שנים שאני מרייר ולא נכנס לטעום, ואז היא סוגרת את המקום ועוברת לבשל במרחק 2 וחצי דקות הליכה מביתי. גם אז לוקחת לי חצי שנה. אני לא מרגיש שייך לנמל תל-אביב. אבל די, מה שהיה בזבולון נשאר בזבולון, כולם כבר עברו הלאה.
אז לקחתי את האישה הראשונה הלא היא אמא שלי, להתנסות יחד איתי ולהבין עבור מה בעצם חיכיתי כל השנים. קיוויתי שאחרי בערך שבע שנים, לא אקבל את לאה ויהיה חצי כוח. בר ארוך ומגניב בפנים, צמחייה מטפסת ותאורה צהובה מדי בחוץ. בהמשך היא עוד תקשה עלינו את צילום המנות. פחות אווירת הנמל, יותר בריא לעור הפנים. שלא תבינו לא נכון, השוק מקסים ואני מעריץ של הגלים המתנפצים על המזח. אך כמי שגר כבר כמה שנים מעל גוש המסיבות הגרועות הזה, יש לי כמה כוויות. התיישבנו על שולחן גדול והתחלנו לדון על כך שהכתיבה על המסעדות חייבת להיות העבודה הקבועה שלי. מקווה שחלקכם לפחות יסכים איתי. המלצר החמוד ניגש והציע את זה ואת זה ואת זה. רגע, אלו כמה רגעים שבהם אנו מתייחדים עם התפריט. כשאתם בתולי מסעדה, זה תענוג לנסות להריח ולמשמש את האוכל דרך המילים. לדמיין את כלי ההגשה, הטקסטורה, הצבעים .לקוות שלא יהיה יותר מדי שמן במנות שנזמין. כששאלתי על תפריט הקוקטיילים נענתי בשלילה. "אנחנו יכולים להכין לך אם אתה יודע מה אתה רוצה" כל הכיף הוא לאו דווקא לדעת מה אתה רוצה אלא לגלות את זה דרך שילובים מסקרנים. מסעדה שמתרחבת לסדר גודל תל אביבי בכזה מקום, חייבת להרכיב לעצמה כמה קוקטיילים צבעוניים. התפשרתי על מוחיטו, החזקתי אצבעות שהוא יהיה שווה. האמת, היה טוב מאוד. אז לא היינו יצירתיים אבל לפחות התחלנו את הארוחה ברגל שרירית.
אחת המנות שאני זוכר מאותו לוח קטן בזבולון הייתה ה – פאבה. לא באמת זכרתי את השם הזה, זכרתי את קרם שעועית הלימה ואיך דמיינתי כמה נימוח הוא. אז הוא מגיע כאן עם מטבל עגבניות חרפרף ולחם פרמז'ן ועולה 38 ₪. טעמה של גבינת הפרמז'ן לא הורגש בלחם, העדפנו לנגב את קרם השעועית עם מנת הלחם המעולה שקיבלנו. חסרו לי מעט תבלינים שאולי יתנו איזה טוויסט בכל גיחה של פחמימה לכיוון הצלחת. משהו שיפלפל את המנה. אז הוספנו מעט מהסחוג הביתי שקיבלנו ושידרגנו בעצמינו את המנה. עכשיו אפשר ללחך את הלימה בשלווה. על קציצות הכרובית והשרימפס המפורסמות שמעתי ברחבי העיר, אך מכיוון שאמא חוששת מן היושב במרומים, הן ימתינו בסבלנות לפעם הבאה. סביצ'ה דג ים ואבוקדו על ברוסקטה 42 ₪ , כמובן עם עוד כמה דברים טעימים מעל. לפעמים לא צריך יותר מהפשטות הזו, דג ואבוקדו. זה גם מה שאני חשבתי. אבל שוב היה חסר לי לימון וזה כאילו כל פעם זה כמעט שם אבל צריך לקבל קצת יותר טעם. הדג היה הכי טרי שיש וכשסחטנו מפרי ההדר הנפלא הזה, קיבלנו מנה טעימה יותר. האמת שגם זה פשוט, פשוט לימון.
ריזוטו מאז מתמיד איים עלי. איים עלי שלא אוכל להמשיך את הערב, שאתמגנט אל הכסא ואדמיין שהוא ערסל. אין סיגריה שבכוחה לסלק את תחושת הכבדות שמגיעה לאחר מכן. הריזוטו יכול להצטרף אל הבירה בין כתלי הסלנג ולהיצמד גם הוא אל הכרס. כרס ריזוטו. אז זה רק הגיוני שניקח אותו כמנת ביניים עד שיגיעו המנות הבאות, ככה בקטנה. ריזוטו שורשים עם עגבניות צלויות, גזר, סלרי, פטרוזיליה ו – פרורי פיסטוק, 56 ₪ . ללא ספק המנה הכי מוצלחת עד כה. תשכחו מכל מה שאמרתי לכם על ריזוטו. הוא היה כל כך שונה. לא חמאתי בטירוף, קליל, פרש עם כל כך הרבה טעם והדבר האחרון שהיה אפשר לומר עליו זה שחסר בו איזה תבלין או לימון. אמא התענגה גם היא, זו הייתה מנת ביניים מעולה, נשאר עוד הרבה מקום, אבל קודם עוד מוחיטו בבקשה, אולי קצת יותר חזק.
ניוקי וסלק היו לצידי ברגעים די שונים בחיי. האחד מנחם ורך וחמים ומלטף ונשאר איתן בבטן התחתונה והשני זה לרגעים בהם מאסתי בבטן הזו והכרחתי את עצמי לאהוב גם דברים בריאים, היום אני מת על סלק. אז כאן הם איחדו כוחות והפכו ל – ניוקי סלק שמחירו 62 ₪ . צירפו אליהם גם ארטישוק, תרד, בזילקום, אגוזי לוז והמון המון פרמז'ן. אולי זה שהיה חסר בלחם פרמז'ן מההתחלה. הצטערתי שלא לקחנו את ה – ניוקי טחינה. לא בגלל שהייתה איזו בעיה, המנה הייתה טעימה, נימוחה, השילוב עם הארטישוק לא היה "נכון מדי" ,שזה מעולה. אבל הרגשתי שיכול היה להיות יותר מיוחד, אז יש לי כבר כמה דברים גם לפעם הבאה שוודאי תהיה עם זה שלא רוצה שידעו שהשם שלו זו בעצם אבן שמסמלת נשיות. טוב, הוא באמת מאוד גברי ומסוקס.
את הלברק קיבלנו בהפתעה מוחלטת כ-עוד מנת ביניים. הגיוני. הוא הגיע עם יוגורט חזרת, סלט מלפפונים עם שמיר וענבים צלויים! יהלומ-ה את מפתיעה. אח"כ אמא רצתה לצלות ענבים בבית. הלברק היה עדין ועשוי בדיוק במידה. מהיום עם כל דג שאזמין אבקש שיזרקו כמה ענבים על הפלנצ'ה. המנה האחרונה! ברצף הבלתי פוסק הזה, נחתה על שולחננו. למזלנו לא היינו אמורים לרחף בכדור פורח מיד אחרי הארוחה, זה נגיד פחות היה מתאים. קבב דגים על רוקט וצנוניות עם רביולי מנגולד, סלסה וורדה ובולגרית המאירי, 82 ₪. ביקשתי לימון כדי להיות מוכן מראש. אך המנה הייתה כזו חגיגה ולכל טעם היה המקום שלו. קציצות הקבב הריחו משגע, הרבה ירוק. לאכול את המנה הזו היה כמו לשוט בין כמה צבעים של ים, הטעמים קיבלו גוון שונה עם כל ביס.
אל תשאלו אותי איך, אבל אני לא יוצא ממסעדה בלי להזמין קינוח. בתאילנד כבר היו לוכדים אותי עם הפילים המסכנים. הייתי הופך לאטרקציית רכיבה עבור תיירים לא רגישים. לצערי עוגת גבינת העיזים שציפיתי לה, הייתה דחוסה, כבדה ועמוסה מדי. אף שהרגשנו באיכות ושקרמל התפוז היה טעים, הקינוח עצמו היה מאכזב.
בשורה התחתונה, כמו לזוג שהיה בזבולון, גם המעבר של יהלומה בסופו של דבר עשה לה רק טוב. נכון שאת הקסם של הדוכן ההוא, אי אפשר יהיה לקבל בנמל תל אביב, אך כך יותר אנשים יהיו חשופים לאחת המסעדות החביבות ביותר בעיר ואל דאגה, היא מצאה את הייחודיות שלה גם שם.
