על דרימוורקס אנימציה, אחד מאולפני האנימציה הגדולים, המכובדים והפורים ביותר בעולם, עוברת תקופה לא קלה. בינואר השנה החברה הכריזה על צמצום משמעותי: 500 אמנים, עובדים ואנימטורים פוטרו, ורשימת הסרטים של האולפן לשנים הבאות קוצצה.
סוף העולם הגיע! חייזרים פולשים לכדור הארץ, קודחים חורים בקירות ובגגות, חוטפים את כל בני האדם חסרי האונים ומשכנים אותם בדיור מוגן. לאחר מכן הם מתיישבים בבתים ובדירות שלנו וחוגגים להם כאן. זה היה יכול להיות ממש מפחיד אלמלא החייזרים האלה היו יצורים קטנים, חמודים ומחליפי צבעים עם חמש רגליים.
כל סיפור הפלישה והפינוי מסופר ב”בית” (איזה שם משונה ולא מתאים לסרט) בערך בשלוש הדקות הראשונות. בדקות הבאות, חייזר לא-פופולרי אחד שולח בטעות הזמנה לכדור הארץ לכל היקום – כולל לגזע היריב של החייזרים התוקפניים, שמאיימים להגיע ולהשמיד את כוכב הלכת כולו. בנוסף הוא פוגש ילדה אנושית שנותרה לבדה, ואת החתול שלה, ויחד הם יוצאים להציל את העולם ולחפש את אמא. זה בהחלט הרבה מידע להעמיס כבר על הדקות הראשונות של סרט ילדים.
למרות כל העומס הזה, “בית” לא מנסה להעיק ובטח שלא להפחיד. הוא מנסה רק להיות חמוד, ורוב הזמן מצליח.
החייזרים הקטנים, בעיקר הגיבור, המכונה “או”, חמודים מאוד, ועוד יותר מזה הילדה, טיפ. ואם המסלול שהם עוברים – מיריבות לידידות – הוא מוכר וידוע, לא נורא, זה עדיין נחמד. וגם אם מנהיג החייזרים הוא פשוט ג’וליאן מ”מדגסקר” בגוף סגול מרובה רגליים, גם זה בסדר. הוא קצת מצחיק.
מתברר שאותו הדבר נכון לגבי חלק גדול מ”בית”: למרות נקודת פתיחה שנשמעת מאוד יוצאת דופן – כמה סרטי ילדים אחרים מתחילים בהשתלטות חייזרית על העולם? – הוא ממשיך באופן שנראה מוכר להפליא מהרבה סרטים אחרים. הוא נחמד, אבל הוא לא מיוחד. הוא מעוצב יפה; יש הרבה בדיחות חביבות; או וטיפ טסים באוטו מעופף עם כל מיני טריקים וזה מגניב. ובכל זאת קשה להאמין שזה אחד מאותם סרטים שילדים (או מבוגרים) יתעקשו לצפות בו שוב ושוב.
כרגיל, ייתכן שבאנגלית זה נשמע יותר טוב. לבוב יש אופן דיבור משונה ומצחיק לכאורה – הם לא כל כך טובים בשפת בני אדם, ולכן ממקמים מילים במשפט באופן יודאי (yoda) במקצת. ייתכן שזה היה משעשע במקור. בדיבוב זה פשוט לא עובד; אף צחקוק לא נשמע באולם בזמן ש”או” דיבר בצורה המשונה שלו. עוד נקודה לרעת הסרט היא עריכת פסקול נוראית. בגרסה האנגלית המקורית, את קולה של הילדה גיבורת הסרט מבצעת ריהאנה, בעוד את אמא שלה מגלמת ג’ניפר לופז. שתיהן גם תרמו שירים מקוריים לפסקול הסרט, וכשיש לך שירים חדשים של ריהאנה וג’יי-לו, אתה משתמש בהם – בין אם הם מתאימים ובין אם לא. זו כנראה הסיבה לכך שהשירים תקועים באמצע הסרט בלי קשר לעלילה או למצב הרוח, וכך אותו שיר עצמו מלווה סצנה עצובה ברגע אחד וסצנה עליזה כמה רגעים לאחר מכן. זה לא עובד ככה.
על דרימוורקס אנימציה, אחד מאולפני האנימציה הגדולים, המכובדים והפורים ביותר בעולם, עוברת תקופה לא קלה. בינואר השנה החברה הכריזה על צמצום משמעותי: 500 אמנים, עובדים ואנימטורים פוטרו, ורשימת הסרטים של האולפן לשנים הבאות קוצצה. קל להבין למה: בשנים האחרונות דרימוורקס יצרו סרטים בקצב מסחרר (שלושה סרטי אנימציה בשנה – בעוד המתחרים הידועים ביותר שלהם, פיקסאר, מוציאים לכל היותר סרט אחד בשנה), אבל רובם הגדול של הסרטים האלה פשוט לא תפס. “שומרי האגדות”, “טורבו”, “מר פיבודי ושרמן”, “הפינגווינים ממדגסקר” – כולם לא ממש עוררו התלהבות, ולא הצליחו בקופות כפי שצופה מהם. אלה אינם סרטים גרועים; אפילו בימים הרעים שלהם דרימוורקס מייצרים מוצרים טובים יותר מרוב הג’אנק שמגיע לבתי הקולנוע. הסרטים שלהם תמיד יפים, תמיד מושקעים ומונפשים היטב, ותמיד כשירים לצפייה לכל המשפחה. אבל באף אחד מהסרטים האלה לא היה את המשהו הנוסף שהופך סרט ללהיט אהוב, שגורם לסרט להיות “למעלה” או “לשבור את הקרח”.
“בית” לא ייחלץ את דרימוורקס מהמשבר. להיפך, הוא מדגים בדיוק את הבעיה של האולפן הזה. זה לא סרט רע. זה סרט חביב וסביר בהחלט ללכת אליו עם הילדים מבלי שאף אחד מהנוכחים יסבול. אבל ככל שהוא משתדל, הוא לא מצליח להיות יותר מזה. אולי בדרימוורקס באמת צריכים לקחת הפסקה ואז לקחת סיכונים, כדי שיוכלו ליצור סרטים שהם יותר מבסדר – כאלה שיש בהם גם קצת קסם.
