דקות לאחר אירוע קריסת החניון בסמוך למרכז הרפואי אסותא הגעתי לשם והמקום נראה כמו אתר חירום לאומי – ניידות טיפול נמרץ בכל מקום, כוחות משטרה שכבר חסמו כל פינה וצוותי של פיקוד העורף. חשבתי על זה שאנחנו כל כך מוכנים לעתות חירום שלעתים נדמה כאילו השגרה פה היא רק המתנה לאיזה אירוע שיטרוף את הקלפים . אני עולה לאחד הבניינים הסמוכים כדי לתפוס זווית צילום מגובה על החלונות כבר היו העובדים שדיווחו בשידור חי לקרוביהם על המתרחש ככה זה בעידן הסמארטפון כל אחד הפך לעיתונאי "חשבתי שהבנין הזה יקרום עלינו כמעט" סיפרה על אחת הבנות שעובדת שם ששמחה שהפסקת הקפה שלה התארחה הפעם מעבר למצופה.
התקרבתי יותר לזירת האירוע סקרנים רבים לבושים חצי אלגנט עם תגים של החברות יצאו מהמחשבים לתפוס מציאות. "איזה מן צלם אתה שאתה לא מתקרב" עקצה אותי אחת הבנות עם חולצה מכופתרת ואני אמרתי לה שיש לי תחושה שכל האירוע הזה בשבילה הוא סוג של בדיחה ונכנסתי קרוב יותר לאזור האסון "אחד העובדים שלי" אני פוגש בבחור עם מבטא רוסי "נחלץ בקושי מהקריסה" הוא מספר לי ומצביע לי על בחור שיושב בשקט בצד "עזוב אותו הוא לא מבין עברית". פעולים ערבים שאני פוגש על הפיגומים מספרים לי שמזל שהייתה הפסקת קפה באחת עשרה "אחרת כל הפועלים שלי היו הולכים" הוא מספר לי ומוסיף שקבלן אחר לא איתרע מזלו כמוהו וכמה מעובדיו נקברו חיים. ואני חושב על זה שדווקא המסכנים ביותר שעובדים הכי קשה צריכים לעתים לשלם את המחיר היקר ביותר של רשלנות. וזה כבר הפך לשגרה שאחת לאיזה זמן אנו שומעים על פועל שנהרג באתר בנייה. וזה קורה יותר מדי בזמן האחרון פועל אחר מעיר שהוא אינו בטוח אם בין אלו שקבורים תחת ההריסות מצויים רוסים או ערבים "זה לא משנה" מעיר לו הפועל הערבי "כולנו בני אדם".
לאחר כשעתיים שגם מפנים את אחרוני הפצועים אני עוד רואה אנשים שיוצאים מבתי הקפה שפזורים באזור. החיים חוזרים במהרה למסלולם עד לאסון הבא.
