המשוררת התל אביבית הוותיקה עדנה מיטווך-מלר, הוציאה ספר שירה אורבנית, שמתעד את תהליך הבנייה של מגדל ג’י שבלב העיר. בראיון היא מספרת על השיר הראשון שכתבה בגיל שבע, על המילים החמות מלאה גולדברג ומה היא לקחה איתה כשהודיעו לה לעזוב בחופזה את דירתה שכמעט עלתה באש.
המשוררת הפולנית, ויסלבה שימבורסקה, כותבת בשירה הידוע: “אחדים אוהבים שירה, אחדים – זאת אומרת שלא כולם, אפילו לא הרוב, אלא המיעוט. בלי להביא בחשבון את בתי הספר, ששם מוכרחים, ואת המשוררים עצמם”. נזכרתי בשיר של שימברוסקה כאשר המשוררת עדנה מיטווך-מלר (66) סיפרה לי, שבאחד הימים בעודה שוהה בדירתה, היא קיבלה הוראה להתפנות בבהילות. באותו זמן, עבודות הבנייה של מגדל ג’י הצמוד לביתה ברחוב השופטים היו בעיצומן ואש שהתלקחה באתר הבנייה התפשטה בגלל הרוח אל עבר גגות הבניינים. “תפסתי את אדם, בני”, היא נזכרת, “ואת שלושת קלסרי השירה החדשים שלי שעדיין לא הוקלדו למחשב ונמלטנו יחד לרחוב. חשבתי לעצמי, שאם כל הבית יישרף לפחות יוותרו להם השירים החדשים”. ולדיירים ההמומים שנסו גם הם לרחוב, לא נותר, אלא להאזין לשירים של מיטווך-מלר מוקראים על ידה בעוד בתיהם בדרך לעלות בלהבות: “חשבתי שלפחות הם יוכלו להתנחם בשירה”, היא מוסיפה. ‘מגדל ג’י’, ספר השירה החדש של מיטווך-מלר, שרואה אור בימים אלה, מוקדש לבנייתו של זקיף הבטון הגדול בצומת הרחובות אבן גבירול פינת שאול המלך.
“כמו בספריי הקודמים אני מנסה להעלות את ניצוצות האור מתוך החשכה והפעם באמצעות שירה אורבנית מובהקת המתעדת את שלבי בניית מגדל ג’י בן 28 הקומות”, מסבירה מיטווך-מלר, “זה תהליך שארך ארבע שנים ונכתב מתוך המיית הפטישים, הדחפורים והמנופים. מתוך שאריות האסבסט, העשן והאבק שנותר על המדרכות השבורות, השלטים שהוצבו לבקרים וסתמו את המעברים בנוסח ‘זהירות כאן בונים’, ‘הכניסה לזרים אסורה’ ו’משאיות נכנסות ויוצאות מימין’. זה מה שנקרא ‘לגור במרכז התרבות’. בבוקר בעוברי מול אתר הבנייה צילמתי במצלמתי הזעירה את השלטים הללו ומאלה צמח הספר”.
מיטווך-מלר, ילידת תל אביב, כתבה את השיר הראשון שלה כשהיית בת שבע. היא נזכרת במפגש ילדות עם לאה גולדברג שהותיר בה חותם: “אחר הצהרים של יום שישי אחד הגעתי אליה עם מחברת השירים שלי. דודתי הוציאה את המחברת וקראה בפניה כמה שירים. ‘מהקטנה הזאת תצא כותבת גדולה’ אמרה עליי גולדברג”. ב-74′ יצא קובץ השירים הראשון שלה: ‘הים’ בהוצאת ‘עקד’. היא הייתה אז בת 24 וזכתה לביקורות חמות ואהבה מהקהל, “זוהי שירת טבע שהושפעה מהאהבה שלי לים” היא מסבירה. מאז הספיקה לפרסם 12 ספרים ועוד אחד בקנה. כשזכתה באות יקיר אגודת הסופרים העבריים, הסופר שמאי גולן כתב עליה: “המילים הן המדיום והדרך של עדנה להתמודד עם כאב וכל הפגום בעולמנו ולפיה – אם נשתמש בהן נכון, במלוא משמעותן, נחשוף את אור התקווה, את האומץ לחיות”.
לפני שמונה שנים הלך לעולמו בעלה, המנצח, המלחין והחלילן עמוס מלר: “נפגשנו בנובמבר 75″, היא נזכרת בהתרגשות בדייט הראשון שלהם, “חברה הזמינה אותי לקונצרט בכנסיית סנט עמנואל ביפו כשהוא ניצח על הרקוויאם של מוצרט. ישבתי בקצה האולם על כיסא נידח ובהפסקה הוא ניגש אליי. ‘את עדנה?’, שאל ואמר בחן, ‘קיבלתי ליום ההולדת את ספר השירה הראשון שלך ומאוד התרגשתי. זיהיתי אותך מהתמונה שעל גב הספר’, ושאל מה אני עושה פה. ואז שלף פתק ונתן לי את מספר הטלפון שלו ובליבי חשבתי ‘איזה דון ז’ואן חצוף זה, שמחלק מספרי טלפון לאנשים שזה עתה הכיר, בהפסקות הקונצרטים שלו. למרות זאת לא יכולתי להתאפק וכעבור יומיים טלפנתי אליו ובאותו יום נפגשנו”. מאז האהבה ניצתה, הם התחתנו, הביאו שני ילדים לעולם עד שמותו הפתאומי של עמוס גדע את האהבה בת שלושים השנים.
את עדנה פגשתי לראשונה במקרה בערב הוקרה לספרה החדש בבית הסופר – ‘ישראל בעל שם ובני דורו’ – של חוקרת מחשבת ישראל פרופ’ רחל אליאור. ליד מיטווך-מלר הבחנתי בבחור תמיר עם פני מלאך שמפציר בה לעזוב את המקום. לאחר מכן התברר לי שמדובר בבנה, אדם (33), שהוא בעל צרכים מיוחדים. “בעקבות שביתת הרופאים בראשית שנות השמונים”, משחזרת מיטווך-מלר את האירועים שהובילו לפגיעה בבנה, “נעשתה טעות בלידה, שגרמה לפגיעה מוחית קשה, למרות זאת הילד השתקם”. מיטווך-מלר התעקשה שבנה ישתקם בצמוד אליה, “הרופאים אמרו לי שכדאי שאשלח אותו למסגרת שיקומית. החלטתי להתייעץ עם רבנים, שהמליצו לי להשאיר אותו בבית. בין היתר ביקרתי אצל הרב מנדל שהיה אז בן 106, הוא אמר לי על אדם, ‘כשהוא יגדל הוא יהיה המלאך של כולנו'”. בזכות אותו מפגש היא הקדישה לרב שיר בספרה ‘תיקון לפני חצות’ (2002). “הספר אומץ על ידי חצרות רבנים וישיבות”, מפתיעה מיטווך-מלר ומוסיפה, “הספר מעלה את דרכי תיקון הנפש ואת המציאות הקיימת באמצעות שירה”.
ההתעקשות הזו לגדל את בנה בבית השתלמה למיטווך-מלר. במהלך השנים אדם עבר בהצלחה קורס שופטי כדורגל ובכך הפך לשופט הכדורגל בליגת הנוער היחיד בארץ בעל צרכים מיוחדים. בעקבות הקשר המיוחד שלה לעולם של בעלי המוגבלויות, היא יצרה ספר שירה שלם העוסק בילדים מיוחדים: “רציתי לשלב את השירה עם חינוך מיוחד ולנסות ליצור אמצעי שיקום נוסף דרך תבניות ליריות”. עם חקיקת חוק החינוך המיוחד ב-87′, הקריאו בכנסת את שירה ‘רעים’ שמזוהה עם אותם ילדים מיוחדים: “אנשים ניכרים בדרכם לחריג / לחלש ולנבדל / לחורג מהשורה/ אנשים ניכרים בדרכם לאחר / שאינו משובץ במשבצת חבר”. מאוחר יותר השיר נכנס כחלק ממערכי השיעור של משרד החינוך.
יצאתי מבית הקפה וחלפתי שוב על פני מגדל ג’י, אבל הפעם הוא נראה לי קצת אחרת. פתאום הבנתי שאפשר לחרוז את הדברים הכי פחות מעוררי השראה – להפוך בטון, ברזל ואבק לשירים: “אולי שם בפסגת המגדל / תזדקר לפתע גם האהבה / תופע כנסיכה בכל הדרה / יורדה ממעל בחסדי השכינה / ממעלות קדושים וטהורים / מיתגדל ויתקדש ויתעלה”.
