ההלוויה של אסתי וינשטיין הייתה גם מקום כינוס של יוצאים בשאלה, הורים וילדים עם לב פגוע שהגיעו להזדהות עם המקרה הטרגי שעורר מחדש את הדיון הציבורי בכאב הנורא שמשלמות משפחות שנקרעות אחת מהשנייה בעקבות שינויים באורח חייהם. במסע ההלוויה היה נדמה כאילו צוואתה של וינשטיין מתקיימת כאשר הכאב המשותף קירב לכמה רגעים בין הצדדים
מותה הטרגי של אסתי וינשטיין משך את תשומת הלב הציבורית אל הבעייה הכואבת של הורים וילדים אשר יוצאים בשאלה או חוזרים בתשובה. אני מכיר זאת באופן אישי כאשר בתו של חבר טוב חזרה בתשובה בעקבות אימא שעברה לפני מספר חודשים לחיות במאה שערים ( הם גרושים האחד מהשני). המעבר החד לעולם שונה אף כי במרחק נסיעה לא קל לאף צד במקרה של חברי יש נחמה בכך שניתוק לא מוחלט ויש ביקורים הדדים. אך בהמון מקרים הדברים הם שונים והניתוק בין הורים לילדים קשה מנשוא "כהורים לילדים שחיים בין העולמות" אמר נציג קבוצת תמיכה להורים בהלוויה "אנו מבקשים בכל דרך של בקשה להוציא ילדים מחוץ למאבקי הגירושים, הם תמיד המפסידים". בצוואה שכתבה וינשטיין היא מציינת בכאב "לצערי, כתיבת הספר ('עושה כרצונו') החזירה אותי חזק מאוד אל העבר והפצעים הכואבים שהחלו לשתות דם שהפך למוגלה והתפשט בכל הגוף באופן שלא מאפשר לי להבריא ולאסוף כוחות ולבנות חדש את חיי….לאחרונה הבנתי כמה הכעס של ילדיי גדול ורב וכמה רחוק הסיכוי שיסכימו לדבר איתי אי פעם". להלוויה הגיעו מאות אנשים עם זרי פרחים כפי שציוותה אסתי בצוואה. היה שם גם בחור חוזר בשאלה עמוס בטרוניה ולאו דווקא כלפי המשפחה כפי שהיה מצופה לחשוב "אלו הם העסקנים שמחרחרים ריב בין המשפחות" הוא אמר כיודע דבר כשהוא מתכוון לשליחי הציבור החרדי שמגיעים במסווה של תמיכה במשפחה אבל בסופו של דבר מלבים את האש במקום להפשיר ולפעול ליישור ההדורים. אולי לכך התכוונה וינשטיין שרשמה מילים קשות על הרב שטיינהרטר יהודה בצוואתה. להלוויה הגיעו בני המשפחה הקרובים אך גם לא מעט אנשים שחשו הזדהות עם המאבק והסוף הטרגי של וינשטיין "שמעתי על המקרה בבוקר ברדיו" סיפר לי בחור מבוגר מרעננה שהגיע עם זר פרחים וחיבק את תמי הבת "זה מקרה כל כך קשה ואני הגעתי לחזק את ידה". היו שם גם לא מעט חוזרים בשאלה שאולי עכשיו כך הם מקווים יבינו את כאבם ויעידו על כך מקרי התאבדות נוספים שאירעו בשנים האחרונות בקרב אותם חוזרים בשאלה שעזבו קהילה מחבקת ויצאו אל העולם החילוני ששם אף אחד לא מחכה להם בזרועות פתוחות חוץ מכמה עמותות דלי תקציב וההשוואה בינם לבין העמותות לחזרה בתשובה שנהנות מתמיכה רבה יותר בלתי נמנעת. שוש פרי חברתה של אסתי זעקה בלב קרוע מול המיקרופון "אסתי רצתה אני לא יודעת איך לומר זאת שהטירוף הזה של ילדים שמורחקים מההורים שלהם ייפסק ושכולם בארץ הזאת ישמעו מה עושים בחברות מסוימות לאימא שהחליטה לבחור לה חיים חדשים. גם אני אימא שכולה ואני רוצה לקרוא לשני הבנים שלי מוטי ותמי שלי תחזרו אליי עכשיו ולא כשאני אהיה ככה. אני אוהבת אתכם ורוצה אתכם".
מעל חלקת הקבר הטרייה אני פוגש במקרה שני נערות צעירות בנות 18 שאחת מהן עזבה את הסמינר החרדי בו למדה לפני חודש ויצאה בשאלה כשהיא משאירה מאחוריה משפחה בת 13 נפשות "תומכת ואוהבת" כפי שהיא מגדירה ויצאה אל עולם חדש שברובו לא מוכר לה "לא יכולתי לשאת את הצביעות ואת השקר שמצאתי בקהילה" היא מספרת לי ומציינת שהחליטו להעיף אותה מהסמינר "הם כינו כופרת בגלל שאמרתי להם שאני מאמינה שצריך להתייחס באופן שיוויוני גם למי שאינו יהודי" היא אומרת לי ואני מתפלא על אומץ ליבה "אבי אמר לי שמוטב שאלך בדרכה של אסתי" היא אומרת לי בצער ומציינת שכל משפחתה הענפה לא בקשר איתה "רק לפני יומיים אחי הקטן חייג אליי בטעות וזה הזכיר לי את הימים ההם". הנערה מספרת לי שהמשפחה שלה שייכת לזרם הליטאי שנחשב יחסית מתון אך לאחרונה הוא התפלג שני מחנות ניצים על רקע היחס למדינה, לצבא ועוד סוגיות כבדות משקל "המשפחה שלי הקצינה בעקבות הליכתם עם המחנה של הרב אוירבך מירושלים (לעומת מחנה שטינמן המתון יותר)".כרגע היא גרה עם חברתה בדירה מסתור של ארגון הלל "אנחנו מקווים שלא נראה אותך יותר ושיקרה לך משהו רע" מספרת לי חברתה מלאת הכעס כשהיא מתארת לי את היחס שקיבלה ממשפחתה ששייכת לפלג חרדי קיצוני. גם אתי אישה מבוגרת שעמדה בפני תלאות החיים הגיעה לתמוך ולחזק את המשפחה "גם לי לקחו לפני ארבעים שנה ילד" היא מספרת לי על אחד מילידה שנלקח לפנימיה. אחרי ההספק הקצר של תמי הבת היא הקדישה לאימא את השיר 'תן' של רוני דלומי "תן לי את הצוהר לראות את כל הזוהר, שבא להאיר את דרכי, כי כבר החושך סוגר לי את הדלת, חומק שוב לתוך מיטתי". דקות לאחר מכן ההלוויה שינתה פניה ובנותיה ואביה מחסידות גור עלו לבמה וספדו לה. באופן נדיר ביותר לחסידות שמרנית ניתנה הרשות לאחת הבנות לעלות לבמה ולהספיד את האם במילים לא פשוטות שרק מעידות עד כמה המצב מורכב והכאב שייך לכולם "נזכור ולא נשכח את היום המר והנמהר שבו את הבית עזבת. התחננו להסברים, ביקשנו לבוא איתך, אך הפנית ללבנו את הגב. ילדות קטנות שביום בהיר ננטשות ואין אמא שתסביר ותאסוף את השברים. לילות ארוכים, געגועים עזים ודמעות, שאלות רבות ללא תשובות. אימא, אימא, נזכור תמיד ולא נשכח שאלוקים נתן ואלוקים לקח. מסובב הסיבות רצה את דמעותינו והעמיד בניסיונות את כולנו". לבסוף ביקשה הבת סליחה מאימא גם אביה של אסתי מנחם אירנשטיין ספר לה "לא אשכח כשביקרת אותנו בשנים האחרונות, ביקרת בצניעות, לכבד אותנו. אני בטוח שאת הולכת לגן עדן. התייסרנו משנותיך האחרונות, קיווינו שבתום הכאבים יהיה טוב לכולנו. קשה בלעדיך". בן זוגה של אסתי ספד לה במילים אוהבות ואף בחר להעביר מסר של ביקורת נוקבת כלפי הדת וכלפי הרבנים "בלבה של כל דת" אמר " יש גרעין שהוא אחדות, וזה מקור החיים. אך לרוע המזל זה הפך לאידיאולוגיה. אל תאפשרו לשום רב להוביל לשנאה ולניכור. הכאב מניתוק מילדים הוא עצום. ילדים וילדות, בואו להוריכם גם אם הם שונים מכם. אתם המפתח לאושר של הוריכם. ליוצאים בשאלה – בחרתם בחופש אך הדרך לא קלה. תתחזקו ותקבלו את אהבת הקהל" לסיום ביקש להיפרד מאסתי: "אני נפרד ממך לשלום. תהיי איתי תמיד ואוהב אותך מאוד" ההלוויה היתה קשה וטעונה אך היא אולי השיגה את מה שאסתי תמיד ביקשה לעצמה – כמה רגעים של אחדות וכאב משותף בין יוצאים בשאלה לחרדים, בין הורים לילדים שנמצאים בעולמות שונים. גם בתום ההלוויה הקהל לא מיהר להתפזר וחלק פצחו בשירה ליד הקבר חלק התפנו לשוחח בינם לבין עצמם כאילו בקשו לעשות חשבון נפש ובירור פנימי. מי יודע אולי מתוך השבר יצמח גם תיקון
