בליל האלווין האחרון בשכונת צה"ל בקריית אונו, הסתובבתי עם הילדים בין 70 הבתים שנרשמו מראש לפעילות השכונתית. אליהם הצטרפו כמעט 200 מילדי השכונה, שנעו בחשיכה בהתרגשות בין הבתים המקושטים. באמצע המסלול עצרה אותנו אישה מבוגרת, הביטה בנחילי המכשפות והשלדים, ושאלה במבוכה: "תגידו, איזה חג עברי יש היום? אני כנראה מבולבלת". כשענינו לה שזה האלווין מאמריקה, היא נאנחה בהקלה ואמרה, ספק ברצינות ספק באירוניה: "אוי, עכשיו הבנתי. כבר חשבתי שהמוח שלי לא עובד".
איתן אלחדז ברק
הרגע הקטן הזה מגלם מהפכה תרבותית שמתרחשת מתחת לאף שלנו. כדי להבין את הקונטרסט הסוריאליסטי שלה, צריך היה פשוט להביט בחדרי המדרגות של השכונה: לצד קירות השפריץ הישראליים הישנים, עציצי הפוטוס וארונות החשמל, נתלו בובות ענק של כלת זומבי עם עיני לד אדומות מהבהבות וגרילנדות של גולגולות צבעוניות שנתלו ממש לצד מזוזות מעוטרות. באחת הקומות, דלת עץ עם סטיקר המחאה הפוליטי "אתה הראש, אתה אשם" קושטה בסרטי אזהרה צהובים של "DO NOT ENTER!", ומאחוריה ניצב שכן מחויך עם כובע מכשפה מחודד, אף מלאכותי וקערת נירוסטה עמוסה בממתקים.
ממרכז תל אביב וגבעתיים, דרך פתח תקווה והרצליה ועד למיצגי אימה בקיסריה – האלווין יצא מהמועדונים ופלש אל חדר המדרגות של מעמד הביניים הישראלי.
בישראל, כל חג שאינו בלוח השנה העברי מתויג מיד כ"חדירה תרבותית", אך השוואה סוציולוגית לשני החגים ה"מיובאים" האחרים חושפת מנגנונים הפוכים לחלוטין: בעוד שהסילבסטר חדר מלמעלה למטה דרך חיי הלילה והמסעדות והוכשר באמצעות מיתוג מחדש ("ערב השנה האזרחית"), והנובי גוד צמח בסלון המשפחתי של יוצאי בריה"מ כמאבק של "הדור ה-1.5" על צדק תרבותי וגאווה אתנית – להאלווין הישראלי אין "קהילת מקור". מרבית ההורים בקריית אונו או בהוד השרון לא גדלו באוהיו; במונחיו של ז'אן בודריאר זוהי "סימולקרה" (העתק ללא מקור, שחזור של זיכרון קולנועי). זהו גם החג היחיד שפועל בזירת הרחוב השכונתי ומונע מלמטה על ידי הילדים עצמם. בכך ישראל מצטרפת למגמה עולמית (כמו ביפן, גרמניה וצרפת) שבה הילדים, כפי שמראה האנתרופולוגית פרופ' סינדי דל קלארק, הופכים לסוכני התרבות המרכזיים, בעוד המבוגרים מתפקדים כקהל וכמשרתים של הפנטזיה שלהם.
אבל למה בעצם אנחנו צריכים את זה אם יש לנו את פורים?
כשמקשיבים לשטח, מגלים שהתשובה מורכבת הרבה יותר מ"חיקוי אמריקאי חלול". אחת האימהות מהגן של בני הקטן, שהזמינה תחפושות מפחידות מעלי אקספרס וקישטה את הבית, פירקה את הדיכוטומיה במשפט אחד: "אנחנו עורכים גם קידוש בשישי, ובכל זאת חוגגים האלווין במוצ"ש".
עבור משפחות רבות, זהות אינה דבר מונוליטי, אלא תנועה טבעית בין המעגל האישי, למשפחתי, בין הקהילתי ללאומי – דתי ומשם לאנושי-אוניברסלי. השילוב הזה הוא דוגמה קלאסית לסינקרטיזם דתי ותרבותי (התכה של מסורות זרות זו בזו) – מנגנון שמלווה גם את היהדות עצמה לאורך כל ההיסטוריה: החל מעיצוב מבנה ליל הסדר במתכונת ה"סימפוזיון" היווני-רומי, דרך מנהג הכנסת פרחים ועלים לבתי הכנסת בשבועות בהשפעת חג הקציר, ועד לחגיגות ה"חינה" שהוטמעו מהמרחב המוסלמי לתוך החתונה היהודית.
בפועל, הסינקרטיזם של האלווין הישראלי ממלא שלושה צרכים מקומיים בוערים:
תרופה לניכור העירוני: בשכונות שבהן שכנים בקושי מחליפים מבט במעלית, האלווין פותח דלתות. חבורות של ילדות שנעות עם דליים דמוי דלעת בגרמי המדרגות שם מתרחש המפגש הזה על סף הדלת שמייצר קהילה חיה ונושמת
שליטה בפחד ופיצוי על טראומת המלחמה: כפי שאמרה לי שכנה בקריית אונו: "הילדים כל כך סבלו במלחמה והיו במקלטים בפורים, אז למה לא?". ההיסטוריון ניקולס רוג'רס עמד במחקריו על כך שהאלווין המודרני הופשט ממשמעותו הדתית והפך לפסטיבל מסחרי וכיצד סרטי אימה עיצבו אותו מחדש 'כפסטיבל של פחד' המאפשר התמודדות מבוקרת עם סופיות החיים.
מחאה ליברלית שקטה: אין זה מקרה שהחג משגשג במעוזים בורגניים-ליברליים. חוקר הדתות העכשוויות, ד"ר תומר פרסיקו, כתב לי בהקשר הזה אבחנה מעניינת:
"ללא ספק התופעה מהווה חלק מתהליך האמריקניזציה שעובר על העולם המערבי כולו, ובפרט על ישראל. האלווין הוא גם לא חג נוצרי כך שההתנגדות התרבותית אליו קטנה יותר, וכמובן: כולם אוהבים להתחפש. עם זאת, לא הייתי פוסל גם מניע נוסף: ציבור רחב בישראל מרגיש שבשנים האחרונות מגמות של הדתה וכפייה דתית התגברו, והוא רוצה להתריס נגד זה. יש מיאוס מהיהדות הפוליטית, זו שמקדמת הממשלה ושנכפית על האזרחים בדרכים שונות. חגיגת האלווין היא גם פעולת מחאה בהקשר זה".
מנגד, הפלישה למרחב השכונתי מעוררת התנגדות משולשת. הראשונה היא זהותית-חילונית, כמו זו של הסופר יובל אברמוביץ' שקבל על כך שקבוצת הוואטסאפ הכיתתית מאלצת אותו לחגוג חג זר ("הלוואי והיו חוגגים באותה תשוקה את חנוכה"). השנייה היא סביבתית-צרכנית, מצד חוגים ירוקים הרואים בחג מפגן היפר-קפיטליסטי של הררי פלסטיק חד-פעמי מסין שנזרקים לפח ב-1 בנובמבר והאבסת ילדים בסוכר מעובד תחת אצטלה של "חיי קהילה".
והשלישית היא ביקורת רוחנית עמוקה כמו שניסח הרב ניר מנוסי. מנוסי הגדיר את האלווין כ"תחפושת האפלה של פורים" והצביע על הבדלי העומק: בעוד שפורים מעצים אור, התחפשות לצדיקים וחסד של נתינה ("משלוח מנות"), האלווין נותן במה לשדי התת-מודע האפלים ומבוסס על מנגנון לשוני של איום וסחיטה ("תעלול או ממתק"). "גם למי שרוצה לחגוג", מזהיר מנוסי, "כדאי לתת את הדעת מה מסתתר מתחת לדלעת".
אבל כשחזרנו הביתה בחשיכה עם דליי הפלסטיק הכתומים, חשבתי על האישה המבוגרת שעצרה אותנו בתחילת הערב. אולי היא דווקא לא התבלבלה; באמת מתהווה כאן חג עברי חדש. הוא אמנם דובר אנגלית שבורה ולובש גלימה מעלי אקספרס, אבל מתחת למסכה מסתתרים הפנים הכי ישראליות שיש: הרצון להחזיר לילדים את הקסם לרחובות, לדפוק על הדלת של השכן – ולגלות שמאחורי המסכה (בין אם היא אמיתית הוא לא) מחכה חיוך וממתק
