שלושה ימים בלבד לפני פתיחת הקלפיות, התמלאה כיכר החטופים בתל אביב באלפי בני אדם שהגיעו לעצרת "בשבילם" בדרישה חד-משמעית להקמת ועדת חקירה ממלכתית. בין הנאומים המטלטלים על הבמה לבין השיחות הכואבות בקהל עם המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להן מכל במוצב נחל עוז, עלתה קריאה אחת ברורה: בלי חקר האמת ולקיחת אחריות, ישראל לא תוכל להשתקם.
איתן אלחדז ברק
האוויר בכיכר החטופים בתל אביב במוצאי שבת היה סמיך מרגש, מהול בכאב של שלוש שנים מדממות ובמתח שלישורת אחרונה לפני בחירות גורליות. תחת הכותרת "בשבילם", התכנסו אלפי בני אדם לעצרת בהובלת "מועצת אוקטובר" – המאגדת שורדי שבי, משפחות שכולות וניצולים מהטבח – בקריאה נחרצת להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את מחדל 7 באוקטובר. אל הכיכר הגיעו גם ראשי מפלגות ופוליטיקאים, בהם גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן, יאיר גולן ונפתלי בנט, שהגיעו להביע הזדהות עם המשפחות, זאת בצל התרעות מוקדמות ופנייה של המארגנים למפכ"ל המשטרה רב-ניצב דני לוי מחשש לניסיונות של גורמים הקשורים לקואליציה לשבש את האירוע.
על הבמה, בהנחייתם של השחקן יוסי מרשק והדוגמנית טיטי איינאו, עלו בזה אחר זה אלו שנושאים על גבם את צלקות השבת השחורה. ראשון הדוברים היה הרב אלחנן דנינו, אביו של אורי דנינו ז"ל שנרצח בשבי חמאס. בדבריו הודה למאות האלפים שיצאו לרחובות בכל שבוע והפגינו סולידריות עמוקה, אך מיד הפנה אצבע מאשימה להנהגה: "שלוש שנים וקצת אחרי אותו יום מר ונמהר, בו נחטפו, נטבחו, נשרפו, נאנסו ונרצחו בנינו ובנותינו, אחינו ואחיותינו, ועדיין ההנהגה לא קיבלה את ההחלטה לקיים את הדבר החשוב וההכרחי ביותר: חקר האמת". הרב דנינו פנה גם לאלו שנשארו בבית וקרא להם לדרוש ועדת חקירה ממלכתית: "מי שמתחמק מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, כנראה שיש לו סיבה לכך. 3 שנים ועדיין לא מצאו זמן להקים ולו ועדת חקירה פרלמנטרית או ממשלתית. כנראה יש מה להסתיר".
הזעקה ממוצב נחל עוז: "כולם ישנו, ויכלו לעשות הרבה"
כשמפלסים דרך בין אלפי הדגלים והשלטים בקהל, פוגשים את הכאב החשוף פנים אל פנים, על שפת המדרכה בכיכר. שם, צמודים זה לזה ואוחזים בתמונות יקיריהם שנפלו במוצב נחל עוז, ישבו בני משפחותיהם של התצפיתנית רוני אשל ז"ל ושל מפקד כיתת הבלונאים, סמ"ר נטע ברעם ז"ל.
זהבה אשל, סבתה של התצפיתנית רוני אשל ז"ל, דיברה בקול שבור אך נחוש על ההתרעות שהושתקו: "אני הסבתא של רוני אשל, התצפיתנית מנחל עוז שהתריעה תשעה חודשים מראש. היא והחברות שלה התריעו ואמרו: 'הם על הגדר, הם באים, הם על הגדר, תעשו משהו, תעשו משהו' – ולא עשו כלום, כלום. הן היו שם בלי נשקים באותו יום ארור. היא עלתה למשמרת בארבע וחצי, ובשש וחצי התחיל הכול, ואף אחד לא בא להציל אותן, ואף אחד לא שעה למה שהן אמרו".
כשנשאלה מדוע בחרה להגיע לערב הזה, השיבה זהבה מתוך תחושת שליחות עמוקה: "כי אנחנו רוצים שהכול יתברר, ושיגידו לנו את כל הפרטים, מה היה מסביב, מה היו המחדלים. אנחנו פונים למועמדים ואנחנו רוצים שהכול יתגלה ושכל עם ישראל ידע מה היה שם, מה לא עשו, כל המחדלים. כולם ישנו, כולם ישנו ויכלו לעשות הרבה. הם נלחמו שם בלי כדורים, בלי נשקים, עד הכדור האחרון. מטוס אחד היה מציל אותם. איפה, איפה היה ביבי שיגיד שמטוס אחד ינחת בנחל עוז ויוציא את כולם? 54 חיילים הלכו על מה? על מה? בגבורה הם נלחמו ולא עזר להם שום דבר. והתצפיתניות עד הרגע האחרון אמרו: 'הולך להתרחש פה משהו נוראי, הם על הגדר, פרש טורקי'. הנכדה שלי אמרה, והחברות שלה וכולן, ולא עזר שום דבר. ואנחנו חשבנו שהיא חטופה בעזה חודש וחצי".
כאבה של הסבתא זהבה התמזג עם דבריו של בנה, אייל אשל, אביה של רוני ז"ל, שזעק מעל הבמה: "איך ייתכן שמי שנדרש לתת תשובות רוצה לקבוע בעצמו מי יהיו החוקרים? אני אבא שכול ומרוסק, אבל אני גם אבא שלא יפסיק להילחם על האמת. אני לא מצפה שמישהו יחזיר לי את רוני. אני רוצה לדעת מה קרה לבת שלי, איך זה קרה ומי אחראי".
ממש לצידה של זהבה ישבו ענת כגן, דודתו של סמ"ר נטע ברעם ז"ל, מפקד כיתת הבלונאים בגדוד 414 בנחל עוז, ולצידה דודו של נטע, אוחזים בשלטים הנושאים את תמונתו ואת השאלה הנוקבת: "מי הפקיר את מוצב נחל עוז?". ענת שיתפה בכאב במחדל המודיעיני והלוגיסטי שקדם לאסון: "נטע כל הזמן התריע שבעצם מעבר לגדר מתאמנים, מתכוונים להתקיף אותנו. גם כשהוא היה בבית הוא אמר. בלוני התצפית היו ללא שום כלום בפנים, ריקים מתוכן. עוד הוא התבדח ואמר: 'אני אקנה בעלי-אקספרס את כל האביזרים, כי הצבא לא נותן לנו כלום'".
על התחושה הקשה שהובילה אותם לכיכר הוסיפה ענת: "אף אחד לא שיער. ולמה אנחנו פה היום? כי ללא שינוי וללא הקמת ועדת חקירה ממלכתית והחלפת כל מי שישב שם באותו יום נוראי ובאותה תקופה נוראית – לאן פנינו מועדות? אנחנו גרים בעמק חפר, אנחנו כל יום עם התרעות, כל יום שומעים את כולם על הגדר. יהיה עוד שבעה באוקטובר אם הם יישארו שם. הגיע הזמן לעשות שינוי למען כל אותם שאינם – למען רוני, למען נטע, למען כולם".
דבריה של הדודה ענת הדהדו את זעקתה של אחייניתה בת ה-15, נגה ברעם – אחותו של נטע ז"ל – שעמדה על הבמה המרכזית ושאלה: "איך זה הגיוני שאני, אחות שאיבדה את אחיה בקרב ואחותה משרתת כיום בצבא, צריכה לעמוד כאן ולהתחנן לצדק? הדם של אחי זועק מהאדמה, והוא לא זועק בשביל נקמה – הוא זועק בשביל אמת". אל כאב משפחות נחל עוז הצטרף גם רפי בן שטרית, אביו של אלרואי ז"ל שנפל בקרב הבלונאים במוצב (ומספר 2 ברשימת "ישראל ביתנו"), שחתם במשפט חד: "7 באוקטובר לא היה 'אירוע'. זה היה מחדל כולל. מדיני וביטחוני. פוליטי וצבאי. במקום לעמוד מול העם ולהגיד 'אני אחראי', הדרג המדיני בורח, מורח ומטייח".
מהמנהרות בעזה ועד הבית הלבן: פצע ההפקרה והדרישה לתיקון
העדויות שנשמעו לאורך הערב שרטטו תמונה כואבת של אזרחים ומשפחות שנאלצו למלא בעצמם את החלל שהותירה המדינה. זולי גיונגיושי, שאימץ את שורדת השבי אביגיל עידן ושני אחיה לאחר שהוריהם רועי וסמדר עידן ז"ל נרצחו בכפר עזה, תיאר את האבסורד הבלתי נתפס: "בקרוב הילדים יתבגרו וישאלו אותי שאלות קשות – איך זה קרה לנו? איך ניצחו אותנו עם שופל? מי אחראי לכישלון הנורא הזה? ואיך ייתכן שזולי, האיש הפשוט מכפר עזה, מצא את עצמו חודשים בודדים לאחר הטבח בבית הלבן, יושב עם הנשיא ג'ו ביידן, שאמר לו שבמקום הזה היו כל גדולי העולם – בזמן שהממשלה שלי לא מצאה זמן אפילו להודעת וואטסאפ?".
ויקי כהן, אימו של שורד השבי נמרוד כהן, שיתפה בכאב על הפקרת בנה: "אני לא מוכנה שהאמת על מה שקרה תיקבר, בדיוק כמו שהבן שלי היה קבור מתחת לאדמה, במנהרות החשוכות, במשך שנתיים. ראשי מערכת הביטחון כבר הלכו הביתה. עכשיו הגיע הזמן שהדרג המדיני יישא באחריות". גם עומר אוחנה, בן זוגו של שגיא גולן ז"ל שנפל בקרב בבארי, קרא לשוויון וצדק: "אנחנו הלהט"בים מרגישים כל יום איך בחובות אנחנו שווים, ובזכויות – לא. ועדיין מוכנים לתת את החיים שלנו למען המדינה… מגיע לנו לחיות במקום טוב יותר. בישראל שבה כל אזרח ואזרחית שווים".
לצד הזעם, נישאה מהבמה קריאה ברורה לתרגם את הכאב למעשה אזרחי בקלפי. שורדת השבי דניאל אלוני, שהושבה מהשבי עם בתה אמיליה אחרי 49 ימים, הפצירה בקהל: "אני מבקשת מכם, בעוד שלושה ימים – צאו להצביע. אל תוותרו על הקול שלכם. אל תוותרו על האפשרות להשפיע על העתיד שלנו. אני לא רוצה לגדל את אמיליה בפחד". מלי זנדר, ששכלה את בתה נועה ז"ל בפסטיבל הנובה, הוסיפה: "מנהיגים לא יכולים לבקש מהאזרחים אמון בלי לקחת אחריות. ומנהיגות אינה רק הזכות לקבל החלטות, היא החובה לשאת בתוצאות שלהן… לעשות את מה שהילדים שלנו לא יכולים לעשות בעצמם ולבחור גם למענם, לבחור באחריות".
תמר אדרי, אחותו של עידו אדרי ז"ל שנפל בנובה, סיפרה על אחיה שהיה מופת לאחריות אישית והצהירה: "אני לא יכולה להחזיר את עידו, אבל אני יכולה להילחם על המדינה שהוא האמין בה. מדינה שבה אנחנו רואים קודם כל בני אדם, שבה לא מפקירים אחד את השני".
"השטח בוער וצמא לשינוי": התקווה שמרימה ראש מתוך התהום
בתוך הכאב העצום, ניכרה בכיכר גם תכונה של התעוררות ותקווה לקראת יום שלישי. מנשה וסיגל מנצורי, הוריהן של נורל ורויה ז"ל שנרצחו בנובה, עמדו מול הקהל שקרא לעברם "אתם לא לבד", ודיברו על הבחירה לקום מתוך האבל. "במשך שלוש השנים האחרונות נתתי לכאב להוליך אותי, להגדיר אותי ואת מי שאני. בימים האחרונים הבנתי שלא עוד. למילה תקווה יש משמעות והיא לא תהיה עוד מילה ריקה", אמר האב מנשה, והאם סיגל הוסיפה: "הילדים שלנו לא פה כדי לממש את חלומותיהם, אבל אנחנו כאן כדי לממש חלומות עבורם… נזרקנו לתהום, ועכשיו הגיע הזמן לבנות ולהיבנות – כמדינה וכעם".
את האנרגיה הזו של שינוי באוויר תיארה בשיחה איתנו בשולי העצרת גם נאווה רוזוליו, מועמדת מפלגת "הדמוקרטים" לכנסת, שהסתובבה בין ההמונים בכיכר כשהיא לובשת חולצה עם הכיתוב "בקרוב יהיה פה טוב": "השטח בוער. הייתי כבר פעמיים בנתב"ג, רבבות ישראלים הגיעו במיוחד מכל רחבי העולם כדי להעיף את ממשלת החורבן ולעשות שינוי באמת, והרבה מהם, את כל מי שפגשתי הם בגוש השינוי והרבה מהם מצביעים לדמוקרטים. גם הערב רבבות ישראלים בכיכר רבין ועכשיו בכיכר החטופים. השטח צמא לשינוי, מיליוני ישראלים צמאים לשינוי והוא הולך להגיע בעוד שלושה ימים. התרגשות שיא, באמת".
כשנשאלה כיצד מצליחים לישון בימים טרופים אלו של סוף קמפיין, חייכה רוזוליו והשיבה: "אני פלא גנטי, פלא רפואי, אני לא זקוקה להרבה שינה. אנחנו באמת חורשים את השטח ואת הרשתות, פוגשים המון המון ישראלים וכולם כל כך רוצים שינוי, זה בדם שלנו. ישראל צריכה את זה, באמת, למען הדמוקרטיה, למען הביטחון, למען העתיד שלנו פה. חייבים להחליף את הממשלה הנוראית הזאת, לתקן, לשקם כל תחום – ונעשה את זה. אני מחכה כבר להסתער על הכנסת ולתקן הכול, והתקווה תנצח, התקווה באמת תנצח".
בסיומו של הערב, סיכם גדי איזנקוט את התחושות של רבים בכיכר והתחייב: "למענן, המשפחות ששילמו את המחיר הכבד ביותר, ולמען עם ישראל כולו, ביום שלישי נביא שינוי לישראל, נאחד את החברה הישראלית ונקים, כבר בישיבת הממשלה הראשונה, ועדת חקירה ממלכתית שתגיע לחקר האמת ותמנע את האסון הבא".
כשהאורות בכיכר החטופים כבו והאלפים החלו להתפזר אל תוך הלילה התל אביבי, נותרו מהדהדות באוויר מילותיהן של סבתא זהבה אשל והדודה ענת כגן על שפת המדרכה. בין תמונותיהם של רוני ונטע ז"ל לבין דגלי ישראל המתנופפים, העצרת הזו לא הייתה רק טקס זיכרון – אלא צוואה חיה ודרישה מוסרית של משפחות שלא מוכנות שהאמת תיקבר, ומבקשות מעם ישראל להתייצב בעוד שלושה ימים בקלפי, ולבחור באחריות
