ממקלט שכונתי בקריית אונו אל פסגת האינדי העולמי: מסעו המטלטל של אבירם אמסלם – מנשירה כואבת משירות צבאי אל לב הסצנה העולמית עם עשרות מיליוני צפיות, הערכה מענקים כמו ארקדי דוכין ולייבי, והתנדבות שקטה בצל המלחמה. סיפורו של יוצר טוטאלי שמסרב להיכנע לרעש התעשייתי, ומזכיר לדור שלם שכדי לכבוש את העולם צריך רק לב פתוח ומיתר רוטט
איתן אלחדז ברק
הצליל שבוקע מתחת לפני הקרקע
כשצועדים בשבילי גן הגיבורים בקריית אונו, שום דבר מעל פני הקרקע אינו מסגיר את מה שמתרחש כמה מטרים מתחת לדשא. שלט בורדו צנוע על מבנה בטון עגול מספר את תולדותיה של "הצוללת האדומה" – מוסד מוזיקלי מיתולוגי שנולד בשנת 2000 מיוזמה של ארבעה בני נוער מקומיים שחיפשו מקום לנגן בו, והפך ברבות השנים לבית החם, לחדר החזרות ולאולפן המקצועי של צעירי העיר.
בתוך המקלט הממוגן הזה, בין קירות אקוסטיים, מגברי מרשל, תופים ושטיחים שספגו אינספור שעות נגינה, יושב אבירם אמסלם (בן 30, מוכר ברשתות כ-@aviram). עם שיער גלי, חיוך מבויש וגיטרה אקוסטית ביד, הוא נראה בדיוק כמו אותו נער שגדל והתחנך כאן בעיר. אלא שהיום, הנגינה הביתית והאינטימית שלו שבוקעת ממעמקי המקלט כבר חצתה מזמן יבשות וצברה עשרות מיליוני צפיות, מאות אלפי עוקבים ברחבי הגלובוס והערכה חוצת גבולות מצד בכירי המוזיקאים בארץ ובעולם.
"כאן הכל התחיל": הבית של הרוק והבלוז המקומי
"אנחנו נמצאים ב'צוללת האדומה' בקריית אונו, מקום שהוקם כמקלט ומלמד מוזיקה מטעם העירייה", מספר אבירם בקול שקט כשהוא אוחז בגיטרה. "אני הגעתי לכאן ללמד בגיל 21, לפני כתשע שנים, ועם הזמן הפכתי למורה הכי ותיק כאן. עברתי המון גלגולים בצוללת, והרבה מהתהליך המוזיקלי שלי כאמן עצמאי התחיל ממש בין הקירות האלה".
תחנות חייו שזורות בנוף המקומי: הוא למד ביסודי ובחטיבה בקריית אונו (בבתי הספר שז"ר, שרת ותקופה ברימונים), ובהמשך עבר ללמוד במגמת המוזיקה המוערכת בתיכון "בליך" ברמת גן. הצוללת האדומה שימשה עבורו ועבור רבים תמיד כאלטרנטיבה המחוספסת והחיה לקונסרבטוריון העירוני המסורתי.
"בקונסרבטוריון לימדו מוזיקה קלאסית וגבוהה, וכאן פתחו לראשונה מקום שמלמד רוק, פופ ומוזיקה של ה-40 וה-50 שנה האחרונות", הוא מסביר. "כשהגעתי ללמד, הייתי מושפע מאוד מהמוזיקה שהתלמידים רצו ללמוד. אני זוכר למשל תלמידה שרצתה ללמוד שירים של הלהקה Cage The Elephant, שהייתה אז טרנד בטיקטוק. לא הכרתי אותם קודם, אבל החיבור הזה דרך התלמידים חילחל ישירות לתוך הכתיבה והיצירה שלי".
"Miss Lizz": הסיפור שמאחורי השיר החדש
את המפגש שלנו פותח אבירם בביצוע אקוסטי, ראשוני ומרטיט לשירו החדש, "Miss Lizz", שמתנגן בחלל המקלט בדיוק מלודי וחשוף. כשהצלילים דועכים, הוא משתף בסיפור שמאחורי השיר:
"קוראים לשיר 'Miss Liz', והוא סיפור על גברת שאומרת שהיא לא צריכה אהבה, שהיא בעצם יותר טובה מזה. אבל בתוך תוכה, זה רק מנגנון לפצות על פחד עמוק להיפגע עוד פעם. שיר כזה… סיפור שמדבר אל הרבה מאוד אנשים."
הפגיעות הזו, העטופה במלודיה עשירה, היא סימן ההיכר שמלווה את אבירם מאז אלבום הבכורה שלו All My Love's In Vain. השירים שלו אינם מתחנפים ואינם נשענים על טריקים של הפקה מודרנית; הם נבנים שכבה אחר שכבה מתוך תורת הרמוניה קלאסית, השפעות עמוקות של ג'אז ורוק שורשי, ומעל הכל – מגע יד ייחודי על המיתרים.
דיאלוג עם העבר: "זה לא אינדי, זה פופ מלפני חמישים שנה"
כשאני שואל אותו על ההגדרה המוזיקלית שלו כיוצר "אינדי", אבירם מחייך. ההגדרות התעשייתיות לא ממש מדברות אליו:
"רוב המוזיקה שהקשבתי לה הייתה מוזיקה של פעם – The Beatles, Pink Floyd, The Doors, בוב דילן וג'ימי הנדריקס. אז זה נחשב למוזיקת פופ, אבל היום כשאתה עושה דברים בסגנון הזה, מקטלגים אותך ישר כ'אינדי'. אני אישית לא מגדיר את עצמי כאינדי. אני עושה מוזיקה שהייתה יכולה להיות פופולרית מאוד לפני חמישים שנה. נוצר כאן בלנד בין מוזיקה מהעבר למוזיקה מההווה. היום, כל מה שלא מיוצר במפעל תעשייתי של פופ עם אוטוטיון (אפקט מוזיקלי) – נחשב לאינדי."
ההצלחה של אבירם מוכיחה נקודה תרבותית מרתקת לגבי דור ה-Z: בעולם דיגיטלי רווי מסכים, ביטים מסונתזים ובינה מלאכותית (AI) שמייצרת שירים בלחיצת כפתור, יש צימאון אדיר לאותנטיות גולמית, ל-Touch אנושי, לחום אנלוגי של עץ ומיתר. הקהל לא מחפש שלמות תעשייתית; הוא מחפש אמת.
ההכרה: מארקדי דוכין ועד לייבי (Laufey)
האותנטיות הזו לא נעלמה מעיניהם של מובילי התעשייה. לצד העבודה הצמודה עם המוזיקאי והמפיק יוגב גלוסמן (iogi) שמפיק את שיריו, שמו של אבירם הפך למדובר מאוד בסצנת המוזיקה הישראלית. להקת "מרסדס בנד" הזמינה אותו לפתוח הופעה שלה, נגה ארז מגיבה בהתלהבות על סרטוניו ברשתות, ואמנים מהשורה הראשונה דוגמת דודו טסה, עידן רייכל ומירי מסיקה עוקבים באדיקות אחר פועלו.
אחד הרגעים המרגשים והמפתיעים של השנה האחרונה התרחש דווקא מכיוונו של ארקדי דוכין:
"ארקדי דוכין… התראיין לאיזה פודקאסט והוא דיבר עליי… ואמר כזה שהוא ממש רוצה לעבוד איתי, ואז אחרי כמה ימים קיבלתי הצעה ממנו לבוא לנגן באלבום שלו."
ההדים הללו חצו במהירות את גבולות ישראל: סרטון הנגינה שלו צד גם את אוזניה של כוכבת הפופ-ג'אז והזוכה הטרייה בגראמי, לייבי (Laufey), שהגיבה ושיתפה את נגינתו ברשת – עדות לעוצמתו של חיבור מוזיקלי נקי שאינו תלוי בשפה או במיקום גאוגרפי.
הפצע הצבאי והתיקון בצל המלחמה
אך הדרך לפריחה הזו לא תמיד הייתה פשוטה. אבירם לא מהסס לפתוח גם את הצדדים הכואבים במסלולו, ובראשם השירות הצבאי המורכב שנקטע לאחר כשנה וחצי בלבד. הוא התגייס במקור ללוחמה, אך הודח בשל תת-משקל, מצא את עצמו נודד בין שלל תפקידי מנהלה ותומך לחימה, וחווה משבר נפשי מתמשך עד לשחרור דרך קב"ן:
"עשיתי טעות שלא הלכתי להיבחן ללהקה צבאית או למוזיקאי מצטיין… חשבתי על זה כבר באיחור… בצבא אם הייתי עושה את זה, זה היה יכול להיות ממש מתאים לי."
את תחושת הפספוס הזו הוא מנתב כיום לעשייה ולנתינה חברתית עמוקה. מאז פרוץ המלחמה, אבירם יצא יחד עם מוזיקאים נוספים להופיע בהתנדבות בפני מפונים במלונות ברחבי הארץ – בדרום, באזור המרכז ובקיבוצים – כשהוא מתאר בכנות ובבגרות מפוכחת את המפגש הטעון:
"היינו הולכים למלונות שבהם התארחו כל המפונים… הייתה מאוד הרגשה כבר שאנחנו באנו, שכאילו כבר באו אליהם מלא אנשים וכבר היו fed up כזה מכל… אבל בסדר, אני מנסה לכפר על זה בדברים אחרים — אני מנגן ביום שלישי בכנס לנכי צה"ל של עיריית קרית אונו… אז אני מחזיר עכשיו בדרכים שלי."
הדרך מאבי רוד והאתגר של המוזיקאי הישראלי בעולם
המסע של אבירם לעצמאות אמנותית לא עבר דרך הלייבלים הגדולים. הוא בחר לממן ולהוביל את היצירה שלו בעצמו, כולל החלטות רומנטיות ובלתי מתפשרות על סאונד. את המאסטרינג לשיריו ביצע באולפני Abbey Road בלונדון אצל המאסטרינג-הנדסר הוותיק מיילס שואוול (Miles Showell), שעבד בין היתר על ההוצאות המחודשות של הביטלס. "חיפשתי באינטרנט מי עשה את הרימאסטר לביטלס ומצאתי את המייל של מיילס", מספר אבירם. "שלחתי לו חומרים, הוא אהב את זה מאוד, ואפילו בחר בשיר שלי 'You Are What You Do' לאחד מעשרת השירים הטובים ביותר שנעשה להם מאסטר באולפנים באותה שנה".
אלא שלצד ההצלחה הפנומנלית ברשת – עם קהל מאזינים ענק בבריטניה ובארצות הברית, מכירות של תקליטי ויניל ומרצ'נדייז – המציאות הבינלאומית מציבה כיום אתגרים מורכבים במיוחד עבור אמן ישראלי.
לאחר סיבוב הופעות מוצלח בחו"ל שנמשך כחצי שנה, תכנן אבירם להופיע שוב בלונדון בדצמבר הקרוב, אך ההופעה נדחתה. "באופן אישי, מעולם לא נתקלתי במישהו בחו"ל שדיבר אליי בצורה לא יפה ברחוב", הוא מדגיש, "אבל ברשתות החברתיות אין פוסט שלי שמנגן שיר בלי שייפתח תחתיו דיון סוער על הסכסוך, על כך שאני ישראלי ואיפה שירתתי. למרבה הצער, הרבה אולמות בלונדון שפנינו אליהם חששו מלארח אותי בגלל הפגנות וחששות ביטחוניים, ונאלצנו לדחות את ההופעה עד שהרוחות יירגעו".
במקום להיגרר לפרובוקציות, אבירם מתעקש להשאיר את המוזיקה נקייה: "המוזיקה שלי לא עוסקת בפוליטיקה, היא עוסקת באהבה ובחיים. אני מאמין שבסוף המוזיקה צריכה לחבר, והקהל שמחפש את האמת של השיר – מוצא אותה".
סיום: המקלט שממנו נוגעים בשמיים
אנחנו נפרדים כשאבירם חוזר לכוון את מיתרי הגיטרה לקראת התלמיד הבא שיורד במדרגות המקלט.
יש משהו סמלי ומעורר השראה בעובדה שדווקא מכאן – מתוך מקלט ציבורי במרכז קריית אונו, המקום שהוקם כהגנה מפני סערות העולם שבחוץ – צומחת מוזיקה שמצליחה לחצות גבולות, לגעת בלבבות בטקסס, בלונדון ובברלין, ולהזכיר לכולנו את כוחו הנצחי של שיר פשוט שנכתב מהנשמה.
