רחבת סינמטק תל אביב הפכה לאחרונה למוקד עלייה לרגל עבור שוחרי התרבות האלטרנטיבית. יריד הספרים העצמאי, המאורגן בשיתוף "הקולקטיב הספרותי", מציע אלטרנטיבה חיה ובועטת למונופולים של רשתות הספרים הגדולות. בין עשרות הדוכנים של ההוצאות הקטנות והבינוניות, מתגלים הסיפורים האמיתיים של עולם המו"לות העצמאית: יוצרים שבוחרים לפעול בשוליים המרתקים של החברה, החל מחשיפת סצנת האמנות המחתרתית באיראן תחת עינו הפקוחה של המשטר, ועד למלחמה הפנימית והיומיומית של נכי צה"ל בפוסט־טראומה.
איתן אלחדז ברק
"מוג'אוז" או מחתרת: המאבק על המילה הכתובה באיראן
באחד הדוכנים המסקרנים ביריד ניצבת ד"ר תמר עילם גינדין, בלשנית וחוקרת איראן מהמובילות והמוכרות בישראל, המציגה את "הוצאת זרש". ההוצאה, שנקראת על שם אשת המן האגדית, הוקמה כמעט במקרה יחד עם שותפה, איש מלאכת הספר יובל קפלן. ללא מימון ממוסד ובהסתמך על קמפיינים של מימון המונים, השניים הצליחו לייצר פלטפורמה לספרות אקדמית נגישה וספרות עלילתית בניחוח פרסי.
ספר הביכורים של ההוצאה, "מגילת אסתר: מאחורי המסכה", נולד מתוך קמפיין הדסטארט שבו הקהל עצמו הכתיב את הכיוון: בחירת שם ההוצאה, כותרת הספר ואפילו עיצוב הכריכה – תבליט עתיק משושן הבירה שמוצג כיום במוזיאון הלאומי בטהראן. "אחרי שהוצאנו את הספר הראשון, פשוט התגעגענו לאדרנלין של תהליך ההוצאה לאור," משתפת ד"ר עילם גינדין. בימים אלה משיקה ההוצאה את "היועץ", החלק השני בטרילוגיה היסטורית-עלילתית המבוססת על המגילה, הממשיך את קודמו, "המלכה".
אך הסיפור המרתק באמת שגינדין מביאה עמה ליריד הוא חלון ההצצה הנדיר לחיי התרבות באיראן של ימינו. כמי שחוותה על בשרה ניסיונות פריצה ומתקפות סייבר מצד משמרות המהפכה אי שם ב־2015, היא מכירה היטב את זרועו הארוכה של המשטר. למרות הניתוק הכפוי מאזרחים בתוך הרפובליקה האסלאמית כדי לא לסכנם, היא ממשיכה לנטר את השטח דרך ערוצים עוקפים (פרוקסי) ומדינות צד שלישי.
"יש באיראן המון יצירת מחאה ומחתרת כל הזמן," היא מתארת את המאבק התרבותי הניטש מעבר למסך הברזל של האייתוללות. על פי החוק האיראני, כל יצירת אמנות – מספר, דרך אלבום מוזיקה ועד לסרט קולנוע – מחויבת בקבלת "מוג'אוז" (Mojavez), רישיון רשמי מטעם משרד התרבות וההכוונה האסלאמית (Vezarat-e Farhang). אולם במקביל למנגנון הצנזורה הנוקשה, מתקיימת סצנה תוססת של אמנות מחתרתית – ספרות נסתרת, שירת מחאה וגרפיטי. גם באמנות הממוסדת שמצליחה לקבל אישור, היוצרים מחדירים מסרים חתרניים בין השורות. "אפשר למצוא ביקורת קטנה ועקיפה כמעט בכל סרט," היא מסבירה, ומצביעה על המתח התמידי שבו שרויים אנשי הרוח במדינה, שרבים מהם מתקשים לייצג את דעת הקהל המאוכזב שאיבד אמון ברפורמות מתונות.
קהילת "עת לנפש": כשהשירה הופכת לשדה קרב טיפולי
בצדו השני של היריד, קשה להתעלם מהנוכחות של קהילת "עת לנפש". זוהי התאגדות טרייה, שקמה אך שבועות ספורים לפני היריד, המאגדת עשרות יוצרים, כולם נכי צה"ל ומתמודדי פוסט־טראומה ממערכות ישראל השונות. הדוכן מציג אסופה מרשימה של ספרי שירה, פרוזה וספרי ילדים, המהווים עדות חיה לכוחה המרפא של האמנות.
לידור ליבוביץ', מחבר ספר הילדים "פוסט ואני", מציג בדוכן את סיפורו האישי. ליבוביץ', שנפצע בשירותו הסדיר בשנת 2010 ולאחר מכן בשירות מילואים, חווה הדרדרות תפקודית משמעותית שאילצה אותו לעזוב קריירה בעולמות ההייטק והעסקים. מתוך משבר השיקום, הוא מצא את דרכו אל המילה הכתובה.
ספרו, המסופר מנקודת מבטה של נגה, ילדה צעירה (הדמות מבוססת על בתו), מהווה פריצת דרך בספרות הילדים המקומית. הוא לא מסתפק בתיאור החוויה, אלא משמש כמדריך פרקטי וכלי תיווך עבור משפחות המתמודדות עם בן משפחה פוסט־טראומטי. "הכתיבה עזרה לי קודם כל להסביר את עצמי לעצמי," הוא משתף בכנות נדירה. "היא הרגיעה אותי וסייעה לי לתקשר עם הסביבה. הספר נועד להנגיש את המציאות המורכבת הזו לילדים ולמשפחה כולה."
לצדו של ליבוביץ' ניצב נוה רחמן, מוזיקאי ויוצר המתמודד אף הוא עם הלם קרב. רחמן מציג את ספר השירה החדש שלו, "רנטגן לנפש", שנולד מתוך תהליכי שיקום עמוקים במסגרות כמו תוכנית "אחים לסמל" וסדנאות כתיבה ייעודיות.
מאחורי ספרו של רחמן מסתתר רובד נוסף, כואב ופיוטי: עורכת הספר, שאף תרמה מאיוריה לאסופה, היא הפזמונאית והסופרת המוערכת צרויה להב ("ימי התום", "רומיאו", "דרך המשי"). להב, שהלכה לעולמה באפריל 2026, ליוותה את רחמן בתהליך היצירה, ונראה כי העבודה על "רנטגן לנפש" הייתה מאקורדי הסיום המרגשים של חייה המקצועיים – חיבור מצמרר בין נכסת צאן ברזל של התרבות הישראלית לבין יוצר צעיר המפלס את דרכו מתוך החושך.
יריד ההוצאות העצמאיות מוכיח שוב כי הספרות האלטרנטיבית אינה רק עניין של כלכלה או מיתוג מסחרי. היא מרחב של הישרדות – בין אם מול משטר מדכא במזרח התיכון ובין אם מול צלקות המלחמה הבלתי נראות של החברה הישראלית. "המטרה שלנו היא להראות שאפשר גם אחרת," מסכמים היוצרים בדוכן 'עת לנפש'. מול הזרם המרכזי והתעשייתי, הדוכנים הללו מזכירים למבקרים שהמילה הכתובה עדיין שומרת על כוחה המקורי: להציל חיים.
