ספריית בית אריאלה בתל אביב, המקום שבו פעם פעם הלב הפועם של משפחות החטופים, לבשה בשבוע שעבר פנים אחרות. ליום אחד בלבד, במסגרת ציון 1,000 ימים לטבח השבעה באוקטובר, נפתחה במקום תערוכת "אלף החפצים" ביוזמת "מועצת אוקטובר". עשרות חפצים אישיים, שנמסרו על ידי משפחות הנרצחים, הנופלים והחטופים, הוצגו שם – לא כגלעד למוות, אלא כעדות חיה ונושמת לחיים שלמים שנגדעו.
איתן אלחדז ברק
"יהיו מי שיבקשו לשכוח, לטשטש או למחוק. לא נאפשר זאת", אמרו בקול צלול שורדי השבי ארבל יהוד ואריאל קוניו. והחפצים המוצגים בתערוכה אכן לא איפשרו לשכוח; הם זעקו את הסיפור של האנשים שמאחורי השמות.
"להנכיח את האנשים שהיו ועודם"
מי שהובילה את הקמת המיצג המטלטל היא הילה אביר, אחותו של לוטן אביר ז"ל שנרצח במסיבת הנובה, וממייסדות "מועצת אוקטובר". כשהיא עומדת נרגשת לצד המוצגים, הסבירה הילה את החזון שעמד מאחורי היוזמה: "המטרה של התערוכה הייתה להנכיח את האנשים – שהם היו, ועודם חלק בלתי נפרד מאיתנו. הצגנו כאן חפצים שמסמלים עבורנו את מי שכבר לא כאן איתנו, דברים שהמשפחות השכולות בחרו להראות משום שהיו הכי קרובים ליקיריהן בזמן הטבח".
תהליך איסוף הפריטים, לדבריה, נעשה מתוך שותפות גורל עמוקה. "היה שיתוף פעולה מלא ומדהים מצד המשפחות. חפצים הגיעו מכל קצוות הארץ – מהצפון ומהדרום. הייתה הירתמות מופלאה, כי בסופו של דבר כל אחד רוצה שיזכרו את האהוב שלו. היינו גאים מאוד לספר את הסיפור שלהם ביום ה-1,000". אביר אף רמזה כי בשל ההיענות והחשיבות הציבורית, כבר בשבוע שעבר החלו דיבורים על העברת התערוכה ליעד הבא, מתוך תקווה לייצר לה המשכיות כמיצג נודד.
בין המוצגים הרבים בלטו אופני האיזון הקטנים של אריאל ביבס, שהונחו דוממים על במה שחורה לצד שלט המספר על הילד הג'ינג'י שכולנו מייחלים לשובו. "הנה, אנחנו עומדים כאן במקרה ליד האופניים של אריאל", ציינה אביר בכאב במהלך האירוע.
המיקרוגל של אילנה ומתן: חור נפער בלב הבית
לצד אופני הילדות, בלט פריט ביתי, יומיומי, שהפך למייצג של חורבן מוחלט: מיקרוגל מחורר מכדורים, הפריט היחיד שנותר מביתם של אילנה גריצ'ווסקי ומתן צנגאוקר בניר עוז, ממנו נחטפו.
"יש אנשים שיסתכלו על המיקרוגל הזה ויראו רק חור של כדור. אני מסתכלת עליו ורואה את הבית שלנו", סיפרה אילנה גריצ'ווסקי בהתרגשות במהלך המיצג. "אני רואה דרכו את הקפה של הבוקר במרפסת, את הצחוקים במטבח, את החלומות על העתיד שבנינו יחד. בבוקר 7 באוקטובר כדור חדר דרך המיקרוגל הזה — אבל הוא לא פגע רק במתכת, הוא פילח את החיים שלנו. אני מציגה אותו כדי שתראו מה באמת נהרס באותו יום. ולמרות הכול, יש דבר אחד שהם לא הצליחו לקחת מאיתנו — את האהבה שלנו אחד לשנייה".
עדות מהאפלה: תעודות השבי ופיג'מת הילדות
פינות אחרות בתערוכה חשפו את הפרוטוקולים המצמררים של השבי עצמו, פריטים הממחישים את הביורוקרטיה של הרוע, כפי שתועדו בצילומים מהמקום:
-
תעודות "השחרור" מהשבי: בתערוכה הוצגו "תעודות השחרור" שהנפיקו ארגוני הטרור, כמו זו של רום ברסלבסקי (מטעם סראיא אל-קודס) ושל אריאל קוניו. מסמכים רשמיים כביכול, עליהם התנוססו חתימות בערבית ובאנגלית ("Deal AL-Aqsa Flood"), שהציגו את עומק האבסורד והציניות של השובים.
-
תג ה"אסירה": במקום נחשף תג השבי הרשמי שהוצמד לארבל יהוד — כרטיס פלסטיק קטן עם תמונתה המחייכת, תחת הכותרת המצמררת "תעודת אסיר/ה".
-
הרוח שמחפשת משמעות: לצד אלו, הוצג חליל עץ פשוט לצד ספרו של ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", שהיה שייך ליגב בוכשטב ז"ל שנרצח בשבי חמאס.
מארגני התערוכה הדגישו כי המטרה לא הייתה לייצר מיצג של זוועה, אלא של חיים. לצד הסטטוסקופ ומדי הפראמדיקית של עמית מן ז"ל, שלא חדלה מלהציל חיים בבארי עד רגעיה האחרונים, לצד הכומתה של התצפיתנית נועה פרייס ז"ל, והגיטרה של שחר מתיאס ז"ל מחולית — ניצב סיפור שנכתב יחד עם בני המשפחות.
"ביקשנו להנציח לא את הדרך שבה הם נרצחו, אלא את הדרך שבה הם חיו", סיכמו המארגנים. "אסור שהזיכרון שלהם יהפוך לעוד עמוד בספרי ההיסטוריה".
הדרישה לחקירה והמאבק על העתיד
התערוכה בבית אריאלה נפתחה כחלק מאירועי יום ה-1,000, שכלל למעלה מ-80 מוקדי זיכרון ומחאה ברחבי הארץ, אשר החלו כולם בשעה 06:29 בבוקר — השעה שבה השתנו חיינו לעד. אולם מעבר לזיכרון, הערב ההוא נשא עימו קריאה חריפה וברורה לפעולה.
"אלף ימים עברו בלי ועדת חקירה ממלכתית", התרעמה הילה אביר. "אנחנו במועצת אוקטובר נלחמים על האמת ועל הצדק, ובעיקר כדי שזה לא יקרה שוב פעם. אנחנו מאוד מודאגים ומפחדים שהאסון הבא נמצא ממש מעבר לפינה. כל עוד אין תשובות ואנחנו לא יודעים מה קרה לאהובים שלנו, אנחנו לא נוכל להשתקם – והמדינה כולה לא תוכל להשתקם".
אירועי אותו היום בכיכר נחתמו בצעדה שיצאה בשעה 19:00 לעבר כיכר החטופים, וב-20:00 התקיימה עצרת זיכרון מרכזית תחת הכותרת "קריאה להקמת ועדת חקירה כחוק".
"בסוף אנחנו עדיין מדינת חוק", סיכמה אביר בפנייה נוקבת לציבור הרחב. "זה לא רק הזיכרון והאבל שלנו. יש פה עתיד למדינת ישראל שאנחנו צריכים לשמור עליו ולדאוג לו. העצרת הזו היא לא רק על מה שהיה, היא בעיקר על מה שיהיה".
הפריטים שהושארו באותו יום חמישי ברחבת בית אריאלה נותרו תזכורת חיה וכואבת לכך שהזמן אולי עובר, אך הזיכרון, והמאבק הבלתי מתפשר לחקר האמת נותר על כנו
