מעטים האנשים שמגיעים לפוליטיקה אחרי שבילו כמעט שני עשורים במדידתה. במשך שנים, בעוד חברי הכנסת נאבקו על כותרות, תומר אביטל ישב ביציע העיתונאים, בוועדות הכנסת ובמאגרי המידע, ותיעד בקפדנות את עבודתם. הוא בדק מי מגיע לדיונים, מי יוזם חקיקה, מי פועל בשקיפות, מי מקיים הבטחות ומי בעיקר יודע לייצר כותרות. כעת, האיש שבנה קריירה מביקורת על הפוליטיקה, מבקש להיות חלק ממנה ורץ ברשימת "הדמוקרטים" .
אביטל (43), עיתונאי עצמאי, ממייסדי מיזם "שקוף" ו"לובי 99" ומי שנחשב לאחד הקולות הבולטים בתחום השקיפות השלטונית בישראל, הודיע כי יתמודד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים, שיתקיים ב20 ביולי.
בניגוד לרבים מהמועמדים, הוא כמעט שאינו מנהל קמפיין המבוסס על סיסמאות. במקום לדבר על "תקווה", "שינוי" או "אחדות", הוא מציג לציבור תוכנית עבודה מפורטת, הכוללת יעדים, מדדי הצלחה ולוחות זמנים.
במובן מסוים, הוא מנסה לעשות לפוליטיקה את מה שעשה במשך שנים לאחרים: להציב קריטריונים ברורים ולבקש להישפט על פיהם.
מהעיתונות אל הפוליטיקה
אביטל החל את דרכו החל כעיתונאי פרלמנטרי, ובהמשך, כאמור, הקים את "100 ימים של שקיפות" (לימים "שקוף") אחד המיזמים הבולטים בתחום המידע הציבורי והפיקוח האזרחי על עבודת הכנסת והממשלה.
לאורך השנים עסק בניתוח פעילותם של חברי הכנסת, חשיפת קשרי הון־שלטון, מעקב אחר ועדות הכנסת, שימוש בכלי חופש המידע ופרסום דירוגים שניסו להעריך את עבודת הנבחרים על בסיס נתונים ולא על בסיס פופולריות.
הגישה הזו הפכה אותו לדמות מוכרת במיוחד בקרב ארגוני חברה אזרחית, פעילי שקיפות ועיתונאים, אך גם עוררה לא פעם ביקורת מצד פוליטיקאים שטענו כי לא ניתן למדוד עשייה ציבורית באמצעות טבלאות ונתונים בלבד.
כעת, לראשונה, המבקר הופך למי שעלול לעמוד תחת אותה ביקורת.
לא מצע – תוכנית עבודה
אחד המאפיינים החריגים בקמפיין של אביטל הוא המסמך שפרסם לציבור עוד לפני הבחירות.
במקום להסתפק בהצהרות כלליות, הוא מפרט כיצד ייראה יומו הראשון בכנסת, אילו וועדות יבקש לאייש, אילו חוקים ינסה לקדם, כיצד ידווח לציבור על פעילותו ואפילו אילו יעדים תלויים בו באופן אישי ואילו תלויים במערכת הפוליטית הרחבה.
בין ההצעות המרכזיות שמופיעות בתוכנית:
- הרחבת השקיפות בעבודת הכנסת והממשלה.
- חיזוק הפיקוח הפרלמנטרי על הרשות המבצעת.
- שימוש נרחב יותר בכלי חופש המידע.
- מאבק בריכוזיות ובקשרי הון־שלטון.
- הנגשת עבודת הכנסת לציבור.
- קידום מנגנוני שיתוף ציבור ודמוקרטיה השתתפותית.
- פרסום שוטף של עמידה ביעדים אישיים.
המסמך אף כולל התייחסות לניגודי עניינים אפשריים ולמנגנוני בקרה פנימיים – צעד חריג יחסית בפוליטיקה הישראלית, שבה הצהרות מסוג זה מגיעות בדרך כלל רק לאחר הכניסה לתפקיד.
האם אפשר למדוד חבר כנסת?
זו גם השאלה הגדולה שמלווה את אביטל לאורך השנים "האם באמת ניתן למדוד עשייה פרלמנטרית?"
יש חברי כנסת שמרבים להגיש הצעות חוק אך מעטות מהן הופכות לחוק. אחרים כמעט שאינם יוזמים חקיקה, אך משפיעים מאחורי הקלעים על תקציבים, ועדות או קבלת החלטות.
האם נוכחות בוועדות מעידה בהכרח על איכות העבודה? האם מספר הצעות החוק הוא מדד אמיתי? ומה לגבי חבר כנסת שמוותר על חשיפה תקשורתית כדי לעבוד בשקט?
הביקורת הזו ליוותה את מדדי הכנסת לאורך השנים, וגם אביטל עצמו הכיר בכך שאין מדד אחד שמסוגל ללכוד את מלוא המורכבות של עבודת חבר הכנסת, עד שהצליח ויצר את ״הפרלמטר״ – מדד מאוחד שלראשונה הצליח ללכוד את הח״כים החרוצים ביותר מול העצלנים ביותר.
בין אידיאליזם למציאות
המעבר מחברה אזרחית אל הפוליטיקה אינו פשוט.
פוליטיקה היא אמנות הפשרות, בניית קואליציות, משא ומתן ולעיתים גם ויתור על עקרונות לטובת הישגים חלקיים.
אביטל, שבמשך שנים דרש שקיפות מלאה מכל נבחר ציבור, יצטרך להכריע כיצד יפעל כאשר יעמוד בפני הצבעות קואליציוניות, משמעת סיעתית או שיקולים מפלגתיים.
זו נקודת המבחן המרכזית של מועמדותו: האם ניתן להישאר נאמן לאידיאל השקיפות גם מתוך המערכת, או שהמערכת מחייבת לעיתים כללי משחק אחרים?
דווקא ועדה, לא משרד
רוב הפוליטיקאים מפנטזים על ראשות ממשלה, שיירה של רכבים שחורים ולשכות פאר. אביטל מכוון למקום אחר לגמרי. היעד המרכזי הוא: יו״ר ועדת הכנסת. לא יו״ר הכנסת אלא יו״ר ועדת הכנסת.
נשמע לכם אפור? אתם צודקים. וזה בדיוק היתרון: בגלל שהוא נתפס כאפור, אין עליו כמעט תחרות.
אבל אחרי שחפר עמוק בתוך המנגנונים, אביטל גילה שמדובר בשאלטר משמעותי במשכן. זה התפקיד שמאפשר לתקן את הכנסת מבפנים, גם בלי טובות מהממשלה.
איך זה עובד? יו״ר ועדת הכנסת שולט בקצב. הוועדה יכולה לקצר הליכי חקיקה ולהריץ חוקים במסלול מהיר.
מעבר לזה, קיים סעיף כמעט נסתר בתקנון שמאפשר ליו״ר הוועדה ליזום חקיקה שמדלגת גם על הקריאה הטרומית וגם על ועדת השרים לחקיקה. זה כוח אדיר שכיום לא מנוצל לטובת הציבור.
אביטל נפגש בעבר עם יו״רי הוועדה והציע להם להשתמש בכוח הזה כדי להפוך את הכנסת עצמה לשקופה. הם אמרו לו תודה, ואז השתמשו בסעיף הזה לצרכים פוליטיים צרים. הוא מתכוון לעשות בדיוק הפוך: לחייב חברי ועדות כלכליות לחשוף אינטרסים כדי למנוע ניגודי עניינים שכיום עוזרים למונופולים. לצמצם את החסינות כך שתגן על שליחות ציבורית, לא על שחיתות. להפוך את ועדת האתיקה לשיניים של הציבור ואחשוף כל פגישה של פוליטיקאי עם לוביסט או בעל הון. להפסיק את המצב האבסורדי שבו ח"כים קובעים לעצמם את השכר ואת תקציבי המפלגות ואחזק את יכולות הפיקוח של הכנסת עצמה. לדבריו, הבעיה איננה "בג״ץ חזק מדי", אלא כנסת חלשה מדי, שנרמסת תחת הממשלה בלי הפרדת רשויות אמיתית.
