מהאור שחווה על סף המוות, דרך החושך בממ"ד בבארי ועד המאבק על נפשה של החברה הישראלית: מול מאות מבכירי מערכת בריאות הנפש בישראל, חשף חיים ילין את המסע המטלטל שעבר בין שתי חוויות קצה שעיצבו מחדש את חייו. בסיפור אישי נדיר על טראומה, משמעות וחוסן, הוא העניק למטפלים עצמם שיעור בלתי נשכח על כוחו של האדם להפוך שבר עמוק לתקווה, חיבור ושליחות
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
השקט באולם היה כמעט מוחלט.
מול מאות מבכירי הפסיכיאטרים, המטפלים ואנשי בריאות הנפש בישראל לא עמד עוד דובר שמספר על טראומה מבחוץ. על הבמה עמד אדם שחווה אותה בגופו. אדם שנגע במוות פעמיים — פעם אחת לפני יותר משני עשורים, ופעם נוספת באותו ממ"ד בבארי בשבעה באוקטובר.
כשסיים את דבריו, קמו אנשי המקצוע שישבו מולו על רגליהם והריעו ממושכות. לא רק על הסיפור שסיפר, אלא על הדרך שבה הפך את השבר האישי והלאומי שלו לקריאה לאחריות, לאחדות ולמשמעות.
זה היה הרגע שבו חיים ילין, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול ותושב בארי, ביקש להניח בצד לרגע את התפקידים, את הפוליטיקה ואת הכותרות — ולדבר כאדם שחזר ממקומות שאנשים מעטים מגיעים אליהם.
הפעם הראשונה שבה פגש את המוות
לפני למעלה מעשרים שנה עבר ילין תאונה קשה. לרגעים איבד את ההכרה, ובמהלך אותה חוויה שחווה כקרובה למוות, הוא מתאר תחושה עמוקה של ניתוק בין הגוף לנפש.
"הייתה חוויה מאוד טעונה כשהחזרתי את ההכרה", סיפר. "כל מה שמספרים על עננים לבנים, אור גדול וחוסר כאב — זה נכון. אבל יחד עם זה הייתה גם תחושה שיש לי תפקיד. אמרו לי אז שאני צריך להיות איש ציבור".
מתוך אותה חוויה נולד עבורו כיוון חדש — עשייה ציבורית, אחריות ושליחות. הוא המשיך להוביל, לפעול ולייצג את קהילת עוטף עזה.
אבל שנים אחר כך, בבוקר השבעה באוקטובר, קיבל אותו מסע תפנית שלא יכול היה לדמיין.
הממ"ד בבארי: הרגע שבו הגוף והנפש נפרדו
בתוך המציאות הבלתי נתפסת של אותו יום, כאשר ביתו הפך לזירת סכנה, חווה ילין תחושה עוצמתית של ניתוק בין הגוף לנפש.
הממ"ד, שאמור היה להיות המקום המוגן ביותר, הפך למקום שבו נאלץ האדם להתמודד עם הפחד הקיומי ביותר — הישרדות.
ומתוך השעות הארוכות של חוסר הוודאות, מתוך המפגש המחודש עם המוות, נולדה אצלו קריאה חדשה.
אם התאונה ההיא שלחה אותו לעשייה ציבורית — השבעה באוקטובר שלחה אותו למשימה אחרת: להילחם על החיבור בין אנשים.
לא על הסכמה בכל מחיר. לא על מחיקת מחלוקות. אלא על היכולת לראות את האדם שמולך.
"יש פה בני אדם"
מאז אותו יום יוצא ילין שוב ושוב עם מסר של אחדות. הוא מספר על מפגשים ארוכים עם רבנים ואנשים מהציבור הדתי, בהם הוא בעיקר מקשיב.
בין היתר הוא מתאר את שיחותיו עם הרב תמיר, ואת הבחירה שלו לחפש את המכנה האנושי גם במקומות שבהם קיימים פערים עמוקים.
"הדבר הראשון שצריך לזכור הוא שיש פה בני אדם", הוא אומר.
מתוך אותה תפיסה פנה גם לשר בצלאל סמוטריץ׳ בדרישה להקים מרכזי חוסן בשומרון — למרות המחלוקות והפערים האידאולוגיים.
מבחינתו, הטיפול בנפש אינו שייך למחנה כזה או אחר.
"חוסן לאומי מורכב ממיגון פיזי, ממענה לנפש, ובעיקר מאמון", אמר.
"בואו נסכים על חיבור של אדם לאדמה, ערבות הדדית, והמילה שחלק שכחו — ציונות. הפילוג לא מוסיף לנו חוסן. הוא ההפך".
המלחמה שלא רואים: הקרב על הנפש
בכנס שעסק בטיפול בטראומת מלחמה, בחר ילין גם לחשוף משהו אישי מאוד — את הטיפול הנפשי שהוא עצמו עובר.
הוא סיפר כיצד למד לזהות את רגעי החרדה, כיצד להתמודד עם הזיכרונות, וכיצד להישאר מתפקד גם כשהנפש נושאת משקל כבד.
אבל לצד הסיפור האישי שלו, הוא ביקש להפנות את הזרקור אל המשימה הלאומית שמחכה למערכת בריאות הנפש.
"הדבר הכי חשוב זה המטפלים", אמר. "וגם — מי מטפל במטפלים?"
הוא הזהיר כי האתגר הגדול עוד לפנינו:
"עוד שלוש שנים, כשכולם ישכחו, נצטרך פה עוד עשרת אלפים מטפלים".
לדבריו, אנשי הטיפול הם למעשה חיילי החזית הבאה — החזית של הנפש.
המתנה שקיבל מתוך השבר
אולי הרגע העמוק ביותר בדבריו הגיע דווקא כאשר דיבר לא על הכאב — אלא על מה שנולד ממנו.
ילין תיאר כיצד המפגש עם טראומה קיצונית שינה את תפיסת העולם שלו.
"זה משהו בתודעה שלי שהוא אפילו לא תיאוריה. זה משהו שהרגשתי", אמר.
"כשבן אדם עובר טראומה ונמצא בין חיים למוות, המוח מתחיל לחשוב אחרת לחלוטין".
לדבריו, מתוך החוויה הזו נוצרה אצלו קרבה גדולה יותר לרוח ולמשמעות:
"הקטע הרוחני — להתרחק מהרע ולהתקרב לטוב — מביא אותך לתודעה הרבה יותר גבוהה. החומרנות מרחיקה אותך מהמקום הזה. השבעה באוקטובר נתן לך פרופורציה".
ואז אמר את המשפט שנשאר תלוי באוויר:
"הטראומה שחוויתי גרמה לי להיות ברמה רוחנית גבוהה יותר, והיום אני מתרחק מכל דבר רע".
"זה אנחנו"
חיים ילין לא ביקש מהקהל להסכים איתו על כל דבר.
הוא ביקש דבר אחר — לזכור שהבסיס לכל שינוי נמצא בבני האדם עצמם.
לא רק במנהיגים. לא רק במערכות. לא רק בהחלטות ממשלה.
"מה שיקרה בסופו של דבר תלוי לא במנהיג כזה או אחר, אלא באנשים", סיכם.
"שאנשים יסתכלו מסביב ויבינו — זה אנחנו".
