כיריית הפתיחה לחגיגות חודש הספר העברי (בחסות עיריית ת"א יפו) , ורגע לפני שהמציאות הישראלית קורסת אל תוך עצמה, אתגר קרת מציע לנו לזחול אל תוך הצינור. שיחה פילוסופית-ספרותית מגלה כיצד דווקא מי שמתנער מהאתוס הלאומי הגדול, משרטט דרך מילוט מהקיטוב ומחזיר את הכוח והמשמעות למילה הכתובה.
איתן אלחדז ברק
יש רגע אחד בשיחה של אתגר קרת עם ענת קורול-גורדון – אירוע שהתקיים במסגרת חודש הספר העברי של העירייה (ראו רשימת אירועים בסוף הכתבה) – במרכז מגיד שמזקק בתוכו את רוח התקופה כולה. זהו לא רגע הרואי, ואין בו פאתוס או הצהרות פוליטיות חוצבות להבות. זהו רגע שבו קרת מתבונן בבריסטה שמכין לו קפה כבר שנים, ומזהה בו שינוי. הבריסטה, כך מתאר קרת, הבין שפתאום העבודה שלו פחות מגדירה את זהותו ממה שחשב. אז הוא מחליט, פשוט כך, להכין את הקפה קצת אחרת. "האנושות יצאה לפנסיה", קרת קובע. הקונסטרוקציה הגדולה שחשבנו שאנחנו מחזיקים על כתפינו מוחזקת כעת על ידי בינה מלאכותית, ואנחנו? אנחנו סוף סוף יכולים להרפות.
לכתוב בזמן שהעולם מאבד את דעתו, מציע קרת, דומה לניסיון לאזן מטאטא על האף תוך כדי נסיעה על סקייטבורד. מתוך הדימוי המופרך הזה, שבו העולם הגדול מאבד את חשיבותו המוחלטת, צומחת מפת דרכים פילוסופית וספרותית להישרדות בעידן של רעש לבן, ניכור דיגיטלי, ומאבק על זהות.
מאנחנו לאני: המשמעות החדשה של "עם הספר"
החיבור של המפגש הזה ל"שבוע הספר" אינו מקרי, והוא מחזיר אותנו אל המשמעות העמוקה והשורשית ביותר של המושג "עם הספר". במסורת היהודית, המילה הכתובה אינה רק כלי לתקשורת; יש לה כוח לברוא מציאות – "ברוך שאמר והיה העולם".
הפרדוקס המרתק הוא שדווקא אתגר קרת הוא זה שמזכיר לנו את האמת העתיקה הזו. קרת, כפי שעמוס עוז היטיב לתאר בעבר, הוא האיש שהביא לספרות העברית את בשורת המעבר מה"אנחנו" הקולקטיבי אל ה"אני" האינדיבידואלי. הוא נתפס במשך שנים כאיש הקטן והמבולבל בקצה הצינור, כזה שמתנער מהאתוס הלאומי הגדול לטובת התבוננות ביומיומי, בשולי ובשבור. אך באבסורד של ימינו, דווקא "המשתמט" מהנרטיב הקולקטיבי הוא שנושא את לפיד ההשראה האותנטית. הוא מראה כיצד מילים בוראות מציאות חלופית, כזו שנוגעת ברבבות בני אדם, לא מתוך פקודה מגבוה – אלא מתוך המקום הכי פרטי, אישי וחשוף.
ביום שאחרי פרוץ המלחמה, החברה הישראלית מצויה בסחרור ומחפשת עוגנים של ודאות. מחד, אנו עדים לגל עצום של התעוררות יהודית ו"התחזקות" – כמיהה להיאחז בזהות לאומית קשיחה ולחזור למקורות מוחלטים שיעשו סדר בכאוס. מנגד, מתייצב השמאל האינטלקטואלי, שמרבה להציע עוד כלים אקדמיים של "תיאוריה וביקורת", שמפרקים את המציאות אך מותירים את האדם בודד ומנוכר.
בתוך הקיטוב המחניק הזה, יש משהו משחרר להפליא בדבריו של קרת. הוא לא מציע לנו לדבוק באף זהות קשיחה, דתית או אקדמית. הוא לא דורש מאיתנו לצאת להפגנות או להתכנס בתפילות המוניות כדי להרגיש קיימים. הוא מציע דרך שלישית של חילוניות עמוקה כזו שמתכתבת עם האבסורד הקיומי : למצוא משמעות על ידי בריאת עולם פנימי משלנו, להשתמש במילים כדי ליצור סדר זעיר בדלת אמותינו, ולברוא את עצמנו מחדש בכל בוקר.
"94 אנשים קראו את הטקסט": אשליית התקשורת
קרת מיטיב לתאר את הפער הבלתי נתפס בין ה"דיבור" לבין ה"קשב", ואת הדרך שבה הטכנולוגיה הפקיעה מאיתנו את הסיפור. באנלוגיה מטלטלת הוא מתאר חוויה מרשת החברתית: הוא מפרסם פוסט עם שלט ותמונה ("פעם כתבתי סיפורים, היום אני כותב שלטים") המפנה לטקסט שכתב. הפוסט הופך ויראלי, מגיע למאות אלפי צפיות ולעשרות אלפי תגובות סוערות. אך כאשר הוא בודק את הנתונים, האמת המרה נחשפת: מתוך מאות האלפים שנחשפו והתלהמו, רק 94 אנשים לחצו על הלינק כדי לקרוא את הטקסט עצמו.
זהו משל מבריק על התקשורת העכשווית. אנחנו מייצרים מהומה סביב התמונה מבלי לגעת במהות. המילים נבלעות בתוך אלגוריתמים המעודדים זעם קדוש, והשיח הופך לאוטומטי. הטקסט – המקום היחיד שבו מתקיימת מורכבות אנושית אמיתית – ננטש. כשאנו בוכים מול סרטון מניפולטיבי או זועמים מול ציוץ, אנו חווים רגש, אך זהו רגש מוכתב. המעבר מסטטוס של "אדם" לסטטוס של "משתמש" הוא סוג של אובדן צלם.
מותו של הנרטיב הגדול / לבנות את הצינור
בבסיס תפיסת העולם שקרת מציג עומדת הבחנה חדה בין שני סוגים של סיפורים. הסיפור הראשון הוא הסיפור המוכתב – הנרטיב העולמי או הלאומי, זה שמגיע אלינו דרך מסכים מלבניים בוהקים, מעורר בנו חרדה ומותיר אותנו פסיביים. הסיפור השני הוא הסיפור האישי-סובייקטיבי – החיים בבית, הכלב, השכנה במרפסת שמעשנת ועונה בבדיחה. הטרגדיה המודרנית היא שוויתרנו על הסיפור האישי לטובת זה המוכתב. הפסקנו להתבונן.
כיצד מתמודדים עם תחושת חוסר התוחלת הזו? קרת מציע למצוא מפלט בתוך הכאוס דרך יצירה שאין לה בהכרח מטרה תכליתית "חשובה". הוא ממשיל את הכתיבה לבניית צינור פתלתל. אם אתה מרגיש שאתה לא מתאים לעולם הזה – תבנה צינור. תזחל פנימה, תאבד שליטה, תכתוב בחרוזים כדי להערים על השכל הישר ולמצוא רעיונות במקומות לא צפויים. הצינור אינו מבטיח גאולה, וקרת אפילו ממליץ בציניות "להביא קלפים" כי גם בצד השני עלול להיות משעמם, אך לפחות זו תהיה מסגרת שניתן לשאת, כזו שמבוססת על היגיון פנימי שאתה יצרת.
אפילוג: הזכות לבזבז זמן
הקריאה המהדהדת ביותר שעולה מתוך המפגש הזה היא הקריאה לחירות אישית מחודשת. בעולם שדורש מאיתנו אופטימיזציה, יעילות ותגובתיות מתמדת – קרת מבקש מאיתנו ללכת לאיבוד.
הוא מזכיר לנו שאם לא נאפשר לעצמנו להגיד דברים לא חשובים, להסתובב בסמטאות משונות רק כדי לפגוש חתול מוזר, או להכין את הקפה שלנו קצת אחרת – אנחנו נידונים לשחזר את אותם חיים קפואים, שוב ושוב. זה אולי המסר העמוק ביותר לשבוע הספר של שנת 2026: המכונות והאלגוריתמים יכולים להחזיק את התקרה, הזרמים הפוליטיים יכולים להמשיך להיאבק על שליטה, אבל רק אנחנו יכולים לבחור – באומץ, בבלבול ומתוך שבריריות אנושית – אילו סיפורים לספר תחתיה.
100 שנות ספרות: אירועי חודש הספר העברי בתל אביב-יפו
המפגש עם אתגר קרת וענת קורול-גורדון, שהתקיים בספריית מרכז קהילתי מגיד, הוא רק סנונית אחת מתוך תוכנית עשירה שמקיימת עיריית תל אביב-יפו לרגל חודש הספר העברי (30-9 ביוני 2026). השנה, מציין שבוע הספר ציון דרך היסטורי – 100 שנים להיווסדו (מאז יזמה אותו המו"לית ברכה פלאי בשדרות רוטשילד ב-1926).
לרגל המאורע, הופכת העיר למרחב של חיבור בין-דורי החוגג את המילה הכתובה. בין האירועים המרכזיים שילוו את החודש:
- יריד הספרות העצמאית (רחבת הסינמטק): חגיגה אלטרנטיבית בשיתוף "הקולקטיב הספרותי", שתארח כ-70 הוצאות לאור עצמאיות מכל רחבי הארץ. היריד יציע אלפי ספרים, שירה, קומיקס וכתיבה ניסיונית, לצד מופעי רחוב, סיורי איור (Urban Sketchers) וסדנאות יצירה וכתיבה בבתי העסק הסמוכים (9-13 ביוני).
- היריד המרכזי בפארק שרונה: היריד המסורתי והגדול יציע דוכני ספרים, מפגשי חתימות עם סופרים, מופעי מוזיקה, הצגות ילדים וסדנאות יצירה לכל המשפחה (9-18 ביוני).
- בית אריאלה וספריות העיר: מרכז התרבות העירוני יקיים שלל אירועים ייחודיים, בהם ערב בדיקת חומרים ליוצרים צעירים ("שמעו קטע!"), בופה ספרים למכירת עודפי מלאי, ומפגשים מרתקים על דמויות מפתח בספרות (כמו נתן אלתרמן ועמוס עוז). בנוסף, יושק בשרונה מועדון קריאה חדש לנוער בשם "מאחורי המילים", שיפגיש בני נוער לשיח פתוח עם סופרים.
- תרבות בקהילה: המרכזים הקהילתיים ברחבי העיר יארחו עשרות מפגשים עם סופרים ואנשי רוח (בהם דרור משעני, יניב איצקוביץ', הדסה בן ארי, גליה עוז ועוד), לצד ירידי החלפת ספרים והפנינג קהילתי.
האירועים השונים פתוחים לקהל הרחב וכוללים הטבות בלעדיות וסיורים ספרותיים למחזיקי ולמחזיקות דיגיתל. למידע נוסף, תוכנייה מלאה והרשמה, ניתן לבקר באתר עיריית תל אביב-יפו.
