ליאור בורלא מתל אביב, מטפל בנשימה מעגלית ומנחה מדיטציות, תמיד נמשך לרוחניות אבל עדיין חש בהלה והלם תרבות כשרק נחת בהודו. התחושה הזו מהר מאוד התחלפה בלחוות ולטעום את הארץ הזו כמה שיותר. "שברונות", הספר הראשון שהוציא מתאר בשירים וסיפורים את האנשים, התרבות, הדתות ואת כל הוויה הזו שנקראת הודו. בטוח שלא מעט צעירים ישראלים יזדהו.
תמיד אמרו לליאור "אטמו סמאטו" בורלא, כיום בן 32, שיש לו לוק של אחד שחזר מהודו ושהארץ הזו תפורה עליו. אבל רק לפני חמש שנים החליט שהגיעה שעתו לנסוע לשם. "תמיד חברים ומכרים שלי התפלאו שעד אז לא הייתי עדיין בהודו. הייתי כזה 'פרי ספיריט' (נפש חופשיה), מגיל 15 תרגלתי מדיטציות בתקופה שזה לא היה כל כך נפוץ , אחר כך למדתי את תורת הזן אצל ניסים אמון, עולם הרוח תמיד משך אותי ומן הסתם רבים מהתכנים שלו מגיעים מהמזרח ובפרט מהודו אבל דווקא טסתי לשם בגלל התרבות, הסתקרנתי מהסיפורים על ההודים, החיים ברחוב, הבדלי המעמדות, חיי הצניעות, הסגפנות, האלילים והדתות שמקובלות שם".
הלם תרבות, זה מה שהוא הרגיש כשנחת בהודו. "מאוד פחדתי, גם מהסיפורים שיכולים לגנוב לי דברים או לחטוף אותי, לא הכרתי את השפה וישר התחברתי לישראלים שטיילו שם. התחלתי את הטיול מדלהי הממוקמת בצפון ומשם עליתי לדרמסללה שהיא העיר המרכזית. לא שמתי לעצמי הגבלת זמן, אמרתי שאני רוצה להריח, לחוש את הודו. התחלתי לקנות בגדים מוזרים שבארץ לא הייתי קונה, להכיר את המקומיים, האוכל והשפה, לבחון את התרבות ופשוט להרוות את סקרנותי. אפילו עשיתי שם סדנת ויפאסנה, הכרוכה בעשרה ימים של מדיטציות בשתיקה מוחלטת. זה היה מאוד קשה, מבחינה פיסית ורגשית כי אתה צריך לשבת כשאתה מודט, אבל אני ממליץ על הסדנה כי אני מאמין שזו הדרך לאושר לבריאות, לדברים החשובים, להגיע לעומק הפנימי ולגלות את עצמנו. הרעיון בסדנה הזו הוא להיות עם עצמנו , לא לדבר עם אף אחד לא להסתכל לאנשים בעיניים אלא להתבונן בנשימה והכלום הזה עושה את העבודה, גורם לנו להיות מודעים לעצמנו למערכות הפנימיות וזה מרפא".
הסדנה הזו הייתה בעצם נקודת הפריצה של הספר. בורלא הרגיש בה רצון עז לספר לחבריו ולמשפחתו על מה שהוא חווה בהודו אבל מכיוון שבמהלך הויפאסנה אסור לכתוב הוא החל כמו לרשום בראשו את החוויות שעוברות עליו ושינן אותן בזכרונו. כשסיים את הסדנה שעט על מחברת, אחז בעט והחל לכתוב הכל. "מילאתי מחברות, כתבתי גם מיילים לחברים ולמשפחה, הכתיבה עשתה לי ממש טוב, כאילו נפרץ פרץ כתיבה שלא הכרתי וכך שישה חודשים, זה זרם ממני כמו קסם. את המחברות והיומן שכתבתי שלחתי לישראל ועל המיילים קיבלתי תגובות ממש חמות, היה מי שאמר לי שהוא מעולם לא קרא ספר, אבל ממש נהנה מהכתיבה שלי".
– אתה מרגיש שהחוויות שחווית בהודו הן ייחודיות לך או מסמלות את מה שעובר כל צעיר ישראלי שנוסע להודו ויכול להזדהות אתך?
" אני חושב שגם וגם. הרגשות הן אותן רגשות אבל הסיפורים שונים כי אף אחד לא יחווה אותם כמוני, מי שיקרא את הספר בוודאי יזדהה כי הוא היה באותם מהווים, תשוקות ופחדים שאני חוויתי, נסע את אותן נסיעות והתמודד עם אותם דילמות ורגשות. כך גם אני, במהלך הטיול שלי בהודו קראתי את הספר של אייל עמית 'צבע בכחול וזרוק לים' שם הוא מתאר את הטיול שלו לדרום אמריקה, כשהיה בגיל שאני הייתי , הרגשתי שאנחנו חווינו אותן חוויות ותחושות וכל כך הזדהיתי עם מה שעבר עליו. הספר הזה היווה את אחת ההשראות הכי גדולות שלי לכתוב את הספר שלי ואפילו יצרתי עם עמית קשר וביקשתי ממנו טיפים. הוא אמר לי 'כל עוד אתה בטיול אל תחשוב על הוצאת הספר לאור, רק תכתוב כמה שיותר וכשתחזור לישראל תתעסק עם הוצאת הספר'. ודאי שיישמתי את דבריו".
כשחזר לישראל החל להעביר את רשמיו למחשב, בחר כותרות וערך את הכתוב, תהליך שלקח כחצי שנה. הוא שלח את כתב היד בדואר לשבע הההוצאות לאור המובילות בישראל אך נענה בשלילה מכולן. כשהחליט לפנות להוצאות הקטנות יותר, לקח את העצה של חבר שאמר לו שעליו לגשת אליהן בצורה פיזי, כדי שיראו את פניו ושפת גופו, וכך היה. ההוצאה הראשונה שכף רגלו דרך בה, היא חברת ContentoNow הסכימה להוציא את ספרו וכך עבר בורלא מסע של שנתיים נוספות של עריכה לשונית, איור ועיצוב הכריכה.
הספר "שברונות", אשר יצא לפני שלוש שנים הוא למעשה אסופה של סיפורים קצרים שמבוססים על החוויה של טיול ושהות בהודו, מעין טעימה לאלו השוקלים לנסוע לשם. הסיפורים בספר מבוססים על חוויות אמיתיות אך גם בדויות. "הספר עולה ויורד על הקו של מציאות ובדיה , למשל יש שם סיפור על מכשפה או חלום שהם בדיה מול מקרים אמיתיים עם דמויות אמיתיות שהכרתי שם, בנוסף יש מקרים שאי אפשר לדעת אם זה מציאות או בדיה כי הם נעים על התפר שבין לבין".
בספר משולבים גם קטעי שירה ופואטיקה כך שהוא מעביר את הודו בכל מיני צורות וטעמים. כך למשל כתב בורלא :
" אני מנמנם במושב האחורי
כששני שוטרים עוצרים אותנו בצד.
אני מתעורר ומתאושש וקולט בזווית העין
שאוֹלִי נוהג כשהוא מחזיק ג'וינט דולק ביד!
"אני קונס אתכם במאתיים רופי."
"למה?" כריס מתחיל להתחכם עם השוטרים.
"כי אתם לא חגורים." (שום מילה על הג'וינט?)
שניהם חוגרים מהר חגורות ומתנצלים בתמימות,
"לא ידענו, אנחנו תיירים."
"אוקיי, מאה רופי."
השוטר יורד במחיר, כריס מנצל את הרוך שלו, מתמקח כמו בשוּק-סוף-שבוע ויוצא מזה בלי קנס. השוטרים מחייכים ומנופפים לנו לשלום בעוד אנחנו מתרחקים.
"איך ישנת? רוצה קצת מהחרא הזה?"
"ברור, תביא."
לדבריו, אחרי שהספר יצא לאור לא הרגיש שזה נכון עבורו להפוך לסופר במשרה מלאה. אבל הוא כן נהיה טבעוני, החל להנחות סדנאות של מדיטציה, כנראה בהשראה של הודו וכיום הוא גם מטפל בנשימה מעגלית ומנחה מדיטציות אקטיביות וסדנאות יוגה צחור. במקביל הוא גם פעיל בעמותת אנונימוס למען זכויות בעלי החיים.
– תרצה לחזור לשם בקרוב או שמיצית?
"אני ממש רוצה לחזור להודו. יש אנשים שאומרים שזה שחור לבן או שמתחברים להודו או שבורחים לארץ. אני התאהבתי ונשביתי בקסם ומחכה בקוצר רוח ליום שאחזור לשם".
