שמוליק לם היה רק בן 9 כשהחל לעקוב בהערצה אחרי לוחם במדים לבנים בשכונת המעברה. כשהבין שנים מאוחר יותר שהאיש היה אלי קדוש ז"ל – מצוות הצוללת 'דקר' שטבעה – חייו השתנו. בעזרת דודי שמש ישנים, גוש אבן של שישה טון והרבה נשמה, הוא הפך לאיש שמאחורי מפעל ההנצחה המרכזי בישראל לאסון שידע כל העם
צילום וכתיבה – איתן אלחדז ברק
יש אנשים שנושאים איתם זיכרון ילדות כמו תמונה דהויה בארנק; אצל שמוליק לם, הזיכרון הזה הפך לברזל, בטון ושישה טון של אבן חוף. כשאנחנו יושבים בפארק דקר בגבעת שמואל, בין המזרקות לדשא החדש, קשה להאמין שפעם השתרעו כאן הכרמים האינסופיים של גברת בסקביץ'. שם, בין ריח הענבים לאבק הדרכים של כביש גהה הישן, נזרע הזרע לסיפור שלא נותן לשמוליק מנוח כבר כמעט שישה עשורים: הסיפור על האיש בלבן שלא חזר מהמצולות.
הילד שחיכה לסוסיתא
שמוליק (69) הוא איש שטח ברמ"ח איבריו. הוא גדל במעברה, ראה את העיר צומחת מתוך החולות, והיום הוא עובד בתחזוקה בעיריית גבעת שמואל. אבל התואר הרשמי שלו הוא רק כסות ל"מנוע" שמניע את מפעל ההנצחה המרכזי בישראל לצוללת ה'דקר'.
"היינו ילדים, יורדים לכביש גהה בשבתות לזהות מכוניות," הוא משחזר. "וכל שבת שנייה, היה יורד שם בחור במדים לבנים צחורים מסוסיתה לבנה. הייתי הולך אחריו בסקרנות עד למעברת פרדס רוזנבלום, מושך לו במכנסיים שידבר איתי, אבל הוא הלך כמו חייל, בדום שתיקה. יום אחד הוא פשוט הפסיק להגיע." רק שנים מאוחר יותר הבין שמוליק שהאיש היה אלי קדוש ז"ל, צוללן ה'דקר' ותושב המקום.השנים עברו, הילד הפך לנער, והמעברה הפכה לשכונת גיורא. רק בגיל 18, כשסיפורה של הצוללת 'דקר' החל לחלחל לתודעה הציבורית, נפל לשמוליק האסימון. האיש בלבן היה אלי קדוש, תושב המקום וצוללן על ה'דקר'. השתיקה שלו לא הייתה התנשאות; היא הייתה השקט של מי שנושא עולם שלם על כתפיו.
"זה נתפס לי בראש," אומר שמוליק. "69 צוללנים. פתאום הבנתי שזה כמו שלוש כיתות א' שנעלמו בבת אחת. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו."
הארכיטקטורה של הזיכרון: צוללת מדודי שמש
התובנה של שמוליק הייתה פשוטה אך עוצמתית: לאנשים האלו אין קבר. הים הוא בית העלמין שלהם, ומשפחותיהם צריכות מקום "להשתטח" עליו. כשיוסי ברודני נבחר לראשות העיר לפני 17 שנה, שמוליק לא ביקש לעצמו דבר. הוא ביקש גינה.
לעזרתו של שמוליק נרתמו להקמת פארק דקר יהודה פרחי מעמותת חיל הים (אח שכול ליוסף צוללן אח"י דקר) וכן חבר מועצת גבעת שמואל, שלמה אטיאס ז" ל, בלי תקציבי עתק של משרד הביטחון ועם המון דמיון של אוטודידקט, הוא התחיל לבנות. הוא לקח דודי שמש ישנים, ריתך, השחיז וצבע, עד שהפכו לדגם של צוללת. הוא הרחיק עד לחוף הים כדי לגרור אבן שוקלת שישה טון להנצחת אלי קדוש. מה שהתחיל כיוזמה מקומית "משוגעת", הפך תחת ידיו למוקד של הטקס המרכזי בארץ לחללי הדקר, כזה שמושך אליו אלופים במילואים, נציגים מהצי האמריקאי ומשפחות שכולות מכל קצוות המדינה.
מהדקר ועד הפנטגון: הקשר האמריקאי
החיפוש אחר ה'דקר' לא היה רק אירוע מקומי, ושמוליק דאג שהגן בגבעת שמואל ישקף זאת. בלב הגינה הוא הציב לוח זיכרון מיוחד לכבודו של אדמירל (בדימוס) ג'רמי מיכאל בורדה, מפקד הצי האמריקאי. "בזכותו מצאו את הצוללת," מסביר שמוליק בהתרגשות. בשנת 1998, בורדה הוא שנתן את ההוראה להשתמש בציוד המתוחכם של האמריקאים כדי לחפש במעמקים, במקומות שאנחנו לא יכולנו להגיע אליהם.
הקשר הזה חי ונושם עד היום. בטקסים ששמוליק מארגן מגיעים נציגים בכירים מחיל הים האמריקאי, ואפילו נתרמו כספים מהצי לטובת הגן. "הם אמרו לנו: עשיתם דבר שאף מדינה בעולם לא עשתה," הוא אומר בגאווה. "הכבוד שאנחנו נותנים לאנשים האלה, זה מה שמרגש אותם."
הרגע שבו הים עלה ליבשה
נקודת המפנה של שמוליק לא הייתה בבניית הצוללת מדודי שמש ישנים, אלא בהכרה שקיבל מהדרגים הגבוהים ביותר. הוא נזכר ברגע שבו אלוף (במיל') אברהם בן-שושן, מפקד חיל הים לשעבר, הזמין אותו לבמה במהלך אחד הטקסים.
"שמוליק, אתה יודע מה עשית?" שאל אותו האלוף מול קהל המשפחות השכולות. "היום בכל המדינה יש רחובות, אנדרטאות וכיכרות על שם ה'דקר' – וזה בזכותך. אנשים כבר כמעט לא הכירו את הסיפור, ואתה הוצאת אותו לאור." המילים הללו הפכו עבור שמוליק לחותמת רשמית: המאבק האישי שלו הפך לזיכרון לאומי.
עולם ומלואו: המשפחה שמאחורי האיש
למרות שנדמה שחייו סובבים סביב הפלדה והים, שמוליק הוא איש משפחה מסור. הוא גרוש, אב לשלושה וסב לשבעה נכדים שהם, כדבריו, "כל עולמו". הגאווה שלו בילדיו קורנת כשהוא מפרט את הישגיהם: בתו עובדת בשגרירות במיאמי ונשואה לטייס; בנו מכהן כמנכ"ל כספים באל-על; ובתו השנייה היא רופאת ילדים בבית החולים 'שניידר'. "אני לא צריך יותר מזה כלום," הוא מחייך, "הם הרוח מתחת לכנפיים שלי. שמוליק לא בנה גלעד קר ושותק. הוא יצר פארק חי. כשהוא מספר לי על הילד מהמכינה שגמגם בטקס לפני שנים והיום הוא צוללן בעצמו, הוא מבין שהצליח לחבר את העבר של המעברה לעתיד של חיל הים."בסוף השיחה, שמוליק חושף את התוכנית הגדולה: בעוד שנתיים, האנדרטה תעבור למשכנה הקבוע והמרווח בפרדס רוזנבלום. "זה יהיה סגירת מעגל," הוא מחייך. שם, איפה שהכול התחיל, במקום שבו עמד הילד בן התשע ומשך במכנסיו של הצוללן שלא חזר, תעמוד הצוללת של שמוליק כעדות נצחית.
היום, כששמוליק תולה את דגלי ישראל וארה"ב לקראת הטקס, הוא כבר לא הילד הסקרן מהטרמפיאדה. הוא השומר של ה'דקר', האיש שדואג שלמרות שהצוללת נשארה במעמקים, הזיכרון שלה תמיד יצוף מעל פני השטח בגבעת שמואל.
