השעה הייתה שעת צהריים רגילה בגני תקווה. מרכז מסחרי הומה, הורים וילדים בבתים, וריח של חג באוויר. אבל במציאות הישראלית השקט הוא תמיד שברירי. כשהאזעקה פילחה את חלל האוויר, השגרה נעצרה בבת אחת. שניות לאחר מכן, נשמע קול נפץ עז. לא היה מדובר בנפילה ישירה, אלא ברסיס – אבל אפילו רסיס קטן מסוגל להרס רב.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
"הייתי אמורה להיות בתוך הרכב"
הדמות הראשונה שפגשתי הייתה טובה ישורון. היא עמדה ליד מכוניתה השחורה, המומה, אוחזת במפתחות שרק שניות קודם לכן היו אמורים להתניע את הנסיעה שלה לעבודה.
טובה מצביעה על השמשה הקדמית המנופצת של רכבה. רסיסי זכוכית פזורים על הגג, והיא נראית כמי שמנסה לעכל את המראה מול עיניה.
"יצאתי מהעבודה, אני עובדת פה," היא סיפרה לי בקול רועד, כשהיא עדיין מתנשפת. "התחילה אזעקה ומיד נכנסתי לממ"ד. הייתי אמורה ממש להיכנס לאוטו. כשירדתי, זה מה שראיתי – את האוטו הרוס. שמעתי את האזעקה, נכנסתי לממ"ד, והייתי אמורה להיות באוטו ממש בזמן הזה. פשוט עמדתי לצאת לעבודה הבאה, אני עובדת בבתים, ומזל שהכול בסדר."
טובה לא הפסיקה להסתכל על הרכב. "אני בסוג של הלם. פשוט ניצלתי. זה שוק. אפילו שזה רכב וזה סתם שטויות, אבל לחשוב שרק עוד רגע הייתי צריכה להיות פה… זה מפחיד."
מסיבת יום הולדת שהפכה למירוץ לממ"ד
במרחק קצר משם, ליד חניון של בניין רב-קומות, פגשתי את משפחת רוזנפלד. במציאות שבה אין מסגרות לימודים סדירות, ועדי הבתים בגני תקווה הפכו ליזמים של "פעילויות הפגה" קהילתיות. בבניין של משפחת רוזנפלד הקימו מתנפחים בחצר כדי לשמח את הילדים.
"קיימנו מסיבת יום הולדת עם מתנפחים," סיפר לי הבחור ממשפחת רוזנפלד בזמן שהבטנו על בור קטן שנפער במדרכה. "ואז שמענו את האזעקה ומיד רצנו למרחב מוגן. שניות לאחר מכן הרסיס פגע." במדרכה מבחינים כיצד הרסיס פילח את האספלט המרוסק והאבנים שהתעופפו לכל עבר. ליד הזירה עומדים שני גברים, מביטים בנזק, כשברקע רכב ביטחון לבן.
הנזק לא נעצר שם. גדר ההפרדה האדומה הסמוכה נמחצה כאילו הייתה עשויה מפלסטיק דק.
פיקוד העורף: "התנהגות אוכלוסייה מופתית"
תוך כדי התיעוד, פגשתי את אל"מ (במיל') ברק כהן, מפקד נפת גנים בפיקוד העורף. הוא עמד שם בציוד מלא, רגוע אך דרוך, מנהל את האירוע בקור רוח. אוחז בקסדה הכתומה שלו – סמל המוכנות התמידית.
"יש פה זירת נפילה של פצצת מצרר," הסביר לי ברק בראיון קצר. "זה פגע בשטח פתוח ולא נכנס לתוך המבנה. יש נזק סביבתי קל שהרשות המקומית מטפלת בו במהירות. אני מניח שעוד שעה כבר לא ידעו שהייתה כאן נפילה. אין נפגעים."
כששאלתי אותו אם הוא מזהה התרופפות במשמעת בקרב התושבים, הוא ענה בנחרצות: "אני לא מרגיש התרופפות. התושבים כאן מבינים את החשיבות של המיגון. הם ממושמעים ומבינים שבלי מיגון יש סכנת חיים. אני רואה התנהגות אוכלוסייה מופתית – אנשים נכנסים למרחבים המוגנים, וזו הסיבה שיש לנו מעט מאוד נפגעים."
הוא הוסיף נימה אישית על העבודה האינטנסיבית: "אנחנו עובדים קשה מאוד, פרוסים בכל הגזרה וקופצים ראשונים לכל אירוע. אנחנו נהיה פה כל עוד נצטרך, עד הסוף."
רסיסים של תקווה
בזמן שעזבתי את הזירה, ראיתי רכב נוסף, הפעם כחול, שספג פגיעה בדלתותיו.בעליו בודקי את החלון השבור כשברקע השכנים מתחילים לצאת מהבניינים, מנסים להבין את גודל הנס.
גני תקווה חזרה לשגרה מהר מאוד, כפי שחזה ברק כהן. אבל עבור טובה ישורון, משפחת רוזנפלד והילדים שהיו על המתנפחים רק רגע לפני האזעקה, היום הזה ייזכר כיום שבו כמה שניות והחלטה אחת נכונה – להיכנס לממ"ד – עשו את כל ההבדל.
בישראל ערב חג שני, הנסים הם אולי עניין שבשגרה, אבל האחריות של התושבים היא זו שמאפשרת להם לקרות.
