תחת שמיים מעוננין ופקודות פיקוד העורף שהדהדו ברקע, הפכה במוצ"ש כיכר הבימה לזירת התגוששות חיה. מה שהחל כמחאת מאות פעילי שמאל רדיקלי נגד הממשלה והמשך המלחמה, התנקז במהרה למיקרוקוסמוס של העימות הישראלי המבעבע: פעיל הימין מרדכי דוד עם סמארטפון מול שיער ירוק, צעקות "כהנא" מול דרישה להפסקת אש, ו-12 עצורים שסיימו את הלילה בתחנת המשטרה.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
המתעד של הימין בלב הסערה
לתוך המהומה נכנס מרדכי דוד, דמות שהפכה בחודשים האחרונים למוכרת היטב במוקדי החיכוך. דוד, פעיל ימין המגדיר את עצמו כ"מתעד אזרחי", בנה לעצמו שם כמי שמתמחה בחדירה ללב הפגנות השמאל, צילום מקרוב של המשתתפים וניסיון "לדובב" אותם באגרסיביות אינטלקטואלית. עבור המפגינים, הוא אינו רק מתעד אלא סדין אדום פרובוקטיבי; עבור תומכיו, הוא החלוץ שלפני המחנה שחושף את "פרצופו האמיתי של השמאל".
הערב הוא החל בשולי המחאה, לצד קבוצה קטנה שביקשה להזכיר לעולם את היימנוט קסאו, הילדה שנעדרת כבר תקופה ארוכה וסיפורה הפך לסמל להפקרה. אך מהר מאוד עבר דוד למרכז הבמה, אל מול הפלגים האנרכיסטיים והקומוניסטיים.
"כהנא מת" – הפסקול של הפיצוץ
השיא, כפי שנלכד בעדשה, היה המפגש בין דוד לחבורת צעירים בשיער צבעוני ושלטים אדומים. הניגוד החזותי היה צורם: דוד, חמוש בטלפון ובביטחון עצמי, מול דור צעיר שרואה בו את נציג הממסד והימין הקיצוני. המילים הפכו מהר מאוד ללחן קצוב: "כהנא מת, כהנא מת", שרו הצעירים בקולי קולות, מנסים להטביע את שאלותיו של דוד בים של רעש וזעם.
האווירה הפכה סמיכה מרגע לרגע. התיעוד מראה את דוד מחזיק את המכשיר גבוה, מתעד את רגעי המתח שכמעט גלשו לאלימות פיזית, בעוד המשטרה מנסה לחצוץ בין הניצים.
יד הברזל של פיקוד העורף
האירוע קיבל תפנית חדה כאשר המשטרה, בגיבוי הנחיות פיקוד העורף המגבילות התקהלויות, הכריזה על ההפגנה כבלתי חוקית. הפיזור היה מהיר ונחוש, וכלל עימותים חריפים בין כוחות היס"מ למפגינים שסירבו להתפנות.
-
12 עצורים: במהלך הלילה נעצרו 12 מפגינים בגין הפרת הסדר הציבורי ותקיפת שוטרים.
-
תגובת המשטרה: "לא נאפשר הפרה של הנחיות מצילות חיים בעת חירום. הכיכר פונתה כדי לשמור על ביטחון הציבור".
-
תגובת ארגון "גב לאומי": "השימוש בפיקוד העורף ככלי לסתימת פיות הוא חציית קו אדום. נמשיך להפגין נגד ממשלה שמפקירה את החטופים ואת הילדה היימנוט".
התמונה של מרדכי דוד מול הצעיר בשיער הירוק נותרת כעדות חיה: ישראל של 2026 היא מקום שבו הכיכר אינה מקום לדיאלוג, אלא זירת שידור חי של שבר חברתי עמוק, שבו כל צד מנסה לצלם את ה"ניצחון" שלו על האחר, בזמן שהמציאות שבחוץ בוערת.
