בימים שבהם המלחמה ממשיכה להטיל צל על החיים בצפון, רבים מהתושבים מתמודדים עם עומס, דאגה ושגרה לא יציבה. בתוך המציאות הזו יש גם צעירים שבוחרים לעשות משהו קטן כדי להקל: להגיע, להיות נוכחים ולעזור איפה שאפשר. כך קורה בשבועות האחרונים עם חניכי ומדריכי מכינת יפתח מרשת דרור בתי חינוך, שמגיעים מדי יום למוקדים שונים בצפון ומצטרפים ליוזמות קהילתיות שנולדו מתוך הצרכים בשטח.
אחת היוזמות המרכזיות היא הפעלת שמרטפיות לילדי עובדים חיוניים. החניכים מפעילים שלוש שמרטפיות, שתיים בכרמיאל ואחת בטבריה, עבור ילדי עובדי עירייה, ביטוח לאומי וצוותים רפואיים של כללית. הילדים מגיעים בבוקר, לעיתים אפילו למקלטים בבניינים שבהם ההורים עובדים, והחניכים מעבירים איתם את היום במשחקים, יצירה ופעילויות שונות. עם הזמן נוצר קשר קרוב בין החניכים לילדים. עבור חלק מהילדים, המפגש היומי הזה הפך לנקודת יציבות קטנה בתוך ימים לא פשוטים, והחניכים מספרים שגם עבורם החיבור שנוצר הוא אחד הדברים המשמעותיים בפעילות.
במקביל מגיעים החניכים גם לבתי אבות באזור. בתחילת המבצע, סמוך לחג פורים, הם הגיעו לחלק משלוחי מנות ולקרוא מגילה יחד עם הדיירים. מאז הביקורים הפכו לחלק קבוע מהפעילות. הם עוזרים לדיירים במשימות יומיומיות שקשה יותר לבצע בתקופה הזו, כמו קניות בסופר או הבאת תרופות, ובעיקר מגיעים כדי לשבת, לדבר ולהיות יחד. לדברי הקשישים, מאז תחילת המלחמה יש פחות ביקורים של בני משפחה, ולכן הנוכחות של הצעירים מורגשת במיוחד.
עומר צור, חניך במכינה, מספר: "יש רגעים קטנים שמראים כמה זה משמעותי: כשאנחנו מחלקים משלוחי מנות ורואים את הילדים מתלהבים ולא רוצים שנלך, או כשאנחנו מגיעים לבתי האבות ומרגישים כמה הביקור משמח אותם. להתנהל ככה בזמן מלחמה, בין אזעקה לאזעקה וכשהשעות מתהפכות, ועדיין להגיע לכל המסגרות ולא לוותר על הקשר האישי עם הילדים ועם הקשישים, זה משהו שאני אקח איתי הרבה זמן."
פעילות נוספת מתקיימת בחצור הגלילית, שם מבקרים החניכים משפחות לילדים עם צרכים מיוחדים ביוזמה שנעשית בשיתוף מחלקת הרווחה המקומית. הם מגיעים לבתים, משחקים עם הילדים ומבלים איתם זמן, כדי לאפשר להורים, לעיתים אימהות שנשארות לבד בזמן שהאבות במילואים, רגע קטן של נשימה. עם הזמן גם כאן נוצר קשר עם המשפחות, שחלקן כבר מבקשות מהחניכים לחזור גם בשבוע הבא.
גל סולומון, מדריכה במכינת יפתח, אומרת: "בתקופה כזו אנחנו מרגישים שזה פשוט צו השעה. החניכים מבינים שזה הזמן לצאת החוצה ולעזור במה שאפשר כדי לחזק את הקהילה, במיוחד כאן בצפון. עבורם זו לא רק התנדבות, הם באמת מרגישים תחושת שליחות. לראות את הקשר שנוצר עם הילדים, עם המשפחות ועם הקשישים, ולהבין כמה הנוכחות שלהם חשובה בתקופה הזו, נותן הרבה כוח להמשיך בעשייה."
במציאות שבה הרבה דברים גדולים מרגישים מחוץ לשליטה, החניכים בוחרים להתמקד בדברים הקטנים: לשחק עם ילדים בזמן שהוריהם עובדים, לשבת לשיחה עם קשיש שמחכה לביקור, או להגיע לבית שבו מישהו פשוט צריך עוד זוג ידיים. לפעמים אלה רגעים קצרים, אבל עבור האנשים שפוגשים אותם בדרך, הם מורגשים היטב.
