זמן קצר לאחר שפגיעת רסיס טיל גבתה את חייהם של שני פועלים, העסקים ביהוד מנסים לתמרן בין זעזוע להמשך פעילות. כתב המלחמה המקומי איתן אלחדז ברק מדווח על המאמצים להצלת חיים באתר הבנייה, דרך מאבק בעלי המסעדות על הפרנסה, ועד למפגש במוסך לא שגרתי שספג נזק משני
איתן אלחדז ברק
ביהוד, עיר שבה הבטון תמיד נראה כמי שנמצא במרוץ נגד הזמן, המלחמה רוקנה את התושבים מהרחובות. שעה אחת בלבד לאחר ש"פצצונת" – (חימוש משנה קטלני) – פלחה את האוויר והרגה שני פועלי בניין באתר במזרח העיר, הגעתי לזירה.
בין שלד המדרגות הנעות, שעמדו קפואות בתהליך בנייתן המואץ, לבין חלל הבטון המיועד לחניון, התהלכו חיילי פיקוד העורף. המבנה המטאלי העצום נוקד בחורי רסיסים עגולים ומדויקים להכאיב. המשטח הכסוף והבוהק של לוחות המתכת הושחר בסימני פיח, עדות לטיל המצרר האיראני שביקש לפזר מוות בכמויות קטנות ורבות. על עמוד בטון אפור, סרט משטרתי אדום-לבן שהתנופף ברוח, חובק בחוזקה את הגליל הקר, מנסה לתחום את הכאב בתוך גבולות של סדר וארגון.
חייל מדובר צה"ל, משקפיים לראשו ומדים מגוהצים, עמד בלב הזירה כשהוא שקוע במכשיר הטלפון שלו, מנסה אולי לעכל את המראות דרך העדשה הדיגיטלית. רגע לאחר מכן, הוא כבר תיעד סטורי בפורטוגזית ובספרדית עבור עוקביו מעבר לים. העולם צופה במלחמה דרך מסכים, בעוד שעל הקרקע, בין שברי זכוכית שכיסו את האספלט דיממו שני פועלים זרים.
הם הגיעו לכאן כדי לבנות בתים לאנשים שהם לא מכירים, ובסוף מצאו את מותם תחת השמיים הלא-מוגנים של יהוד. בנציאות שבה עובדי הכפיים הם לעיתים שקופים, המוות שלהם הוא הרגע היחיד שבו הם הופכים לכותרת. הנהלת האתר סיפרה שאילו היו נשמעים להנחיות, היו ניצלים. אך בתוך הכאוס של אתר בנייה, הגבול בין הנחיה לבין הצורך לסיים עוד יום עבודה הוא דק כמו רסיס של טיל.
הדואליות של טל: בין הממ"ד לנתח הסטייק
מעבר לכביש, בתוך המסעדה מקומית מוכרת, עומד טל נג'אט. הוא רק בן 27, לבוש בחולצה משובצת מכופתרת בקפידה, זקנו מסודר ומבטו שפוף מעט כשהוא מניח צלחת לבנה גדולה על השולחן.
טל הוא לא רק בעל עסק; הוא עדות חיה למתח הישראלי התמידי בין הרצון לנורמליות מקודשת לבין המצב הלא נורמלי שפורץ לחיינו כל כמה שנים. "בהישמע האזעקה נכנסתי לממ"ד," הוא משחזר בקול שקט את מה שקרה בשעות הבוקר המאוחרות. "כשיצאתי ראיתי עשן עולה מאתר הבנייה. קראתי לחבר שעובד איתי, שהוא גם חובש, ורצנו לשם". הוא מצא את עצמו מנסה לטפל בפועלים מדממים ומחוסרי הכרה על רצפת הבטון הקרה, ממתין לפראמדיק שיגיע, כשריח אבק השריפה עודו באוויר.
לאחר שהסיר את כפפות הגומי, הוא חזר למסעדה, עטה על עצמו שוב את תפקיד המארח וחיכה ללקוחות שלא הגיעו. "אני עובד פה מגיל 18. השקעתי כאן את כל החסכונות שלי," הוא אומר, בעודו מביט בחלל המסעדה הריק למחצה. האירוניה המרה לא חומקת ממנו: אביו עלה מאיראן רגע לפני המהפכה כי הרגיש שמשהו עומד לקרות. עכשיו, עשרות שנים אחרי, טילים מהמולדת הישנה של אביו מאיימים להחריב את הממלכה הקטנה שבנה ביהוד. "יש ירידה של מאה אחוז בלקוחות. אם זה יימשך ככה, אני לא רואה איך אני יוצא מזה."
"אנשים חושבים לעצמם 'אנשים מתים' ואלו הולכים לאכול," אמרה לי רחל מורדוך בת ה-80, בעוד הבעלים מגיש לה קינוח. "אבל צריך משהו בשביל השפיות." רחל, שזוכרת עוד את מבצע קלקיליה ב-1956, מביטה במלחמה הזו בפיכחון של מי שיודעת שההיסטוריה היא מעגל שנסגר שוב ושוב. מאז שפרצה המלחמה היא לא יצאה מהבית ודווקא כשהחליטה סוף סוף לאזור אומץ ולצאת יחד עם בעלה קרה מה שקרה: "החיים חזקים מהכל" היא אומרת לי את הקלישאה שהפכה להמנון לאומי
פסיכיאטר של צעצועים לגברים
בסמוך לזירה, במוסך הייחודי של נתן דהן, הריח של שמן המנועים מתערבב בריח אבק השריפה. נתן, גבר עם שיער שיבה וזרועות משולבות המעידות על שנים של עבודה קשה, עמד בלב המוסך שלו, מוקף במדפי שמנים וחלקי חילוף. עבורו, רעש הנפילה היה רק עוד הפרעה להכנת הקפה של הבוקר.
"המקצוע שלי זה בעצם פסיכיאטר של צעצועי גברים," הוא אומר בנימה משועשעת-מרירה, בעודו עומד ליד מכונית מרוץ לבנה עם סמל ה-GTR המפורסם.
אבל הסיפור האמיתי חונה בחוץ, תחת אור השמש החזק של יהוד. ניסאן GTR שחורה ומאיימת, מכוסה במדבקות של נותני חסות וסימוני מרוצים. זהו הרכב של אלי אלבג, אביה של לירי שהחזרה אלינו השבח לאל משבי חמאס
הניסאן הזו, "המהירה ביותר בארץ", הייתה סמל של כאב במשך חודשים ארוכים. על גופה המבריק עדיין ניתן לראות את הסרט הצהוב, תזכורת לימים שבהם לירי הייתה שבויה בעזה. נתן, שהתחרה עם הרכב הזה וקטף את המקום הראשון בשנה שעברה באחת מתחרויות המירוץ הבודדות בנגב בסגנון 'מהיר ועצבני', "צריך לצאת מהבועה ולפרגן," אומר נתן, לעיתונאים הזרים שהגיעו לראיין אותו בעודו מביט בזכוכיות המנופצות של דלתות המוסך שלו, "אנחנו בדור שיש מי שמצליח להטל בכולם."
כשעזבתי את הזירה, פגשתי שוב את שני העיתונאים הסינים. הם נראו מבולבלים. "מהשגרירות אמרו לנו שלא מדובר בפועלים סינים," אמרו ומיהרו להמשיך הלאה. נדמה שגם בזהותם של המתים ישנה אי-בהירות, כאילו גם המוות לא מעניק להם שייכות מוחלטת.
