כשמחוגי השעון נושקים לשעה שמונה בערב, תל אביב — "העיר ללא הפסקה" — נראית כמו סט צילומים שננטש בחיפזון. הרחובות, שבימים כתיקונם שוקקים בבליל של צופרי מכוניות ושיחות בתי קפה, עוטים עכשיו שתיקה דקה ומורטת עצבים. בניינים שלמים נותרו בחשיכה, עדות לפחד מהאיום המרחף מלמעלה. חלונות הראווה של חנות הנוחות שאני פוגש בדרך , מסומנים כעת באיקסים של דבק, צלקות של התגוננות מפני הדף הטילים.
אבל מתחת לפני השטח, בעומק הבטון והפלדה, רוחשים חיים מסוג אחר. זהו מסע לילי אל בטן האדמה, אל עולם של חניוני קניונים ותחנות רכבת שהפכו לביתם הארעי של אלו שמרחב מוגן עבורם הוא לא רק צורך פיזי, אלא עוגן נפשי.
כתב וצילם – איתן אלחדז ברק
הירידה לחניון של הדיזינגוף סנטר מרגישה כמו כניסה לממלכה של ז'ול וורן, גרסת המאה ה-21. דלתות פלדה ענקיות נפתחות אל מה שנראה במבט ראשון כאתר קמפינג סוריאליסטי. בתוך המרחב התעשייתי, תחת תאורת פלורסנט קרה, נפרסו אוהלים צבעוניים זה לצד זה.
על עמוד בטון חשוף נתלה שלט מאולתר בכתב יד צבעוני: "המקלט הזה שייך לכולם". הוא מזמין פנימה יהודים, ערבים, פליטים, כלבים וחתולים, ומכריז שכולם ברוכים הבאים. האווירה כאן היא של דמוקרטיה רדיקלית בחסות המלחמה. על שטיח קלוע לצד אוהל ירוק, משפחה יושבת בריכוז עמוק מעל משחק "מי זה מי?", מנסה לנצח את החרדה באמצעות קוביות וקלפים.
לא הרחק משם, גבר מזוקן יושב על מזרן מתנפח, המחשב הנייד שלו מאזן על כיסא פלסטיק לבן. הוא עובד, או אולי רק גולל חדשות, בעוד אוהלי הניילון הכחולים שמאחוריו משמשים כקירות הדקים של פרטיותו החדשה. במעבר אחר, שזכה לכינוי המשעשע "רחוב מטח בוקר" על גבי שלט נייר שהודבק לעמוד, ניצבים כיסאות פלסטיק ריקים בין רכבי סובארו ויונדאי חונים, כאילו מחכים לאסיפת שכנים שמעולם לא התקיימה.
המראות הללו שפגשתי הזכירו לי את עבודתו האייקונית של הנרי מור אשר ירד לתחנות הסאב-וויי בלונדון בתקופת 'הבליץ' הגרמני ורשם אנשים ישנים על הרציפים. הוא הפך את הדמויות לצורות פיסוליות, כמעט אנונימיות, שהופכות לחלק מהארכיטקטורה של התחנה.
בחניון שמתחת לתיאטרון הבימה, הקונספט של "מרחב ציבורי" מקבל תפנית נואשת. כאן אני פוגש את חבורת הנערים והנערות של תל אביב. הם עומדים בשורה, לבושים בבגדי ספורט וסווטשירטים רחבים, עושים סימני "V" למצלמה ומחביאים את פניהם בפוזות של דוגמנות רחוב.
"כל שנה אנחנו חוטפים משהו," אומרת אחת הנערות, קולה מהול בציניות ומרירות. עבורם, המלחמה היא רק עוד פרק בשרשרת של סגרים, קיטוב וסדר עולמי שמתפרק. הם נראים כמי שאיבדו את האמונה במבוגרים שאמורים לשמור עליהם, ומוצאים נחמה רק אחד בשנייה, בתוך המעטפת המוגנת של הבטון.
בין המכוניות, גבר עטוי גלימה ארוכה נראה כדמות מתוך רומן אפוקליפטי. הוא מדבר בלהט על פצצות אטום ותיאוריות נסתרות. במצבי קיצון כאלו, השפיות וההזיה מתערבבות. המודחק פורץ החוצה, וגבולות המעמדות נמחקים: דרי רחוב ישנים כתף אל כתף עם משפחות בורגניות מהצפון הישן. כאן, מתחת לאדמה, כולם שווים מול האיום.
הסוציולוג היהודי הנודע זיגמונט באומן מתאר בספריו את העולם המודרני כמי איבד את המוצקות שלו. והנה בתוך החניון המואר קלושות הבית (המבצר) הופך לאוהל סיירים מתקפל. זוהי "ביתיות ארעית" שבה הגבולות בין הציבורי לפרטי נמסים.
התחנה האחרונה: אלנבי
בתחנת הרכבת הקלה באלנבי, הטכנולוגיה החדישה ביותר של העיר משמשת כעת כמעונות לילה. לאורך דלתות הזכוכית של הרציף, אנשים שוכבים בשורה ארוכה על מזרנים ושמיכות פיקה, מוקפים בבקבוקי מים וחפצים אישיים.
המחזה של אדם השוכב על מזרן בקצה גרם המדרגות הנעות, תחת שלט ה"מידע" בערבית ובעברית, הוא תמצית הסיפור כולו. זוהי עיר שנעצרה מלכת, שתושביה מחפשים מחסה במקום שנועד לשנע אותם ממקום למקום.
בחוץ.
ברחוב מרמורק, בר קטן מעז לפתוח את שעריו. מנהל המקום, שלא חושש מקנסות, רואה בזה אקט של התנגדות. "מחתרת המקלטים", אני חושב לעצמי. בתוך השקט המוזר של העיר, קבוצות של נערים יושבים יחד ומדברים. אולי זו הנחמה היחידה במצב הכאוטי הזה: כשהכל סגור והפיתויים נעלמים, נשארים רק האנשים, והשיחות שהיו צריכות לקרות מזמן.
עבור תושבי תל אביב, החיים עברו למצב של "המתנה" מתחת לפני השטח. עד שהשמים יתבהרו, החניונים הם הסלון, המדרגות הנעות הן המיטה, והביחד הכפוי הוא התקווה היחידה.
המונח המקראי "עיר מקלט" מתייחס למקום אליו בורחים כשגואל הדם (או הטיל) רודף אחריך. זהו מרחב שבו החוקים הרגילים של העיר מושעים.ואולי דווקא שם אפשר להתחיל לדבר על גאולה דרך הביבים
