פסטיבל סולידריות – קולנוע, אקטיביזם וזכויות אדם שיתקיים בסוף השבוע בסינמטק ת"א קורא להתנגד לכיבוש, לגזענות ולקדם שוויון, כהגדרת מארגניו. 'הנשים ממול' אחד הסרטים שיוצג בבימויה של מיכל אביעד, מתאר את קורות הנשים הישראליות והפלסטיניות בתקופת האינתיפאדה הראשונה "המצב רק התדרדר ב-25 שנים מאז שהסרט הופק, אז הפלסטינים לא ראו כל קשר עם ישראלים כבגידה", היא אומרת בראיון מיוחד
"אנחנו מאמינים בכוחה של האמנות לעורר מחשבה ופעולה, ולהתוות דרך למציאות צודקת יותר ועתיד טוב יותר באזורנו. אני פונה אליכם להצטרף ולתמוך ולסייע לנו ליצור תקווה לשינוי", כך אומר דני וילנסקי יוזם פסטיבל סולידריות שיתקיים בין ה-14-19 לאפריל, בסינמטק תל אביב ובו יוקרנו 15 סרטים, כשלצידם יתקיימו דיונים, תערוכות ומופעים המשלבים עשייה פוליטית ותרבותית. הארגונים שלוקחים חלק באירוע הם שוברים שתיקה, סיכוי, בצלם, קבוצת סולידריות, הקרן החדשה לישראל רופאים לזכויות אדם, סיכוי, פורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני, רבנים למען זכויות אדם, SISOואחרים.
בפסטיבל תתקיימנה הקרנות בכורה של סרטים מהארץ ומחו"ל:La Voix de la Paix של פרדריק קריסטאה, במסגרת רטרוספקטיבה שעורך הפסטיבל ללוחם השלום אייבי נתן במלאות 50 שנה לטיסתו ההיסטורית לקהיר; האיידול של האני אבו אסעד; רצים לחופש בגרסת הבמאי דוד וקסמן; גם אם אדמתי בוערת של דרור דיין, על אקטיביסטים ישראלים ופלסטינים בכפר נבי סלאח. כמו כן ייחשפו חומרים תיעודיים נדירים בפרויקט "קולנוע שובר שתיקה" של ג'אד נאמן וארגון שוברים שתיקה, ושני פרויקטים של בצלם: אחד על נשים בכיבוש, בשילוב סרטה של מיכל אביעד הנשים ממול; והשני על עזה והמצב העגום השורר בה.
"בהצגת חזון של עולם הוגן, פלורליסטי ובר-קיימא, הפסטיבל מבקש להעניק תקווה והכרה למאבקים החברתיים השונים, ובו בזמן לחבר בינהם. אנחנו קוראים דרכו לקדם את השלום וזכויות האדם באזורנו, להתנגד לכיבוש ולכל צורה של גזענות, אפליה וקיפוח, ולקדם ערכים של דמוקרטיה, שוויון וצדק חברתי", מוסיף וילנסקי, "הפסטיבל מציע במה לכל מי שקולם לא נשמע דיו במרחב הציבורי, מתוך אמונה כי אקטיביזם הוא אמצעי להגנה על זכויות וליצירת שינוי".
אחד הסרטים המסקרנים שיוקרנו לראשונה בפסטיבל הוא כאמור 'הנשים ממול' בבימויה של מיכל אביעד המתגוררת בתל אביב. הסרט צולם בשנת 1991-2 במהלך האינתיפאדה הראשונה והוא שיתוף פעולה ראשון בין פלסטיניות לישראליות בהפקת סרט, מסופר בו על מסען של הצלמת הישראלית איבון מיקלוש, עוזרת-הבמאית הפלסטינית בוסיינה חורי, ואביעד. לאחר הסרט תהיה הקרנת תמונות של נשים פלסטיניות שצילמו את חייהן ויתקיים דיון בנושא מקומן של הנשים בתיעוד הכיבוש.
"הסרט מתחקה אחר התפקידים שהכיבוש מייעד לנשים משני הצדדים והוא בעיני גם עדות הסטורית לאיך שהדברים נראו ובאיזה אופנים הכיבוש השתנה, אם מותר לי להגיד את המילה הזו", אומרת אביעד", "רצינו לבדוק אילו פנים יש לנשיות, אימהות, לידה, אלימות, חמלה וסולידריות בין נשים במציאות כזאת, איך מעצבים יחסי הכוחות בין העמים ובין המינים את חוויות היומיום של נשים"
- איזה מסר היה חשוב לך להעביר?
"רציתי להראות שנשים הם נורא סבילות ב'עסק' הזה, הן לא נשמעות , אבל משני הצדדים יש חיכוך עם הכיבוש. אפשר לראות בסרט פלסטינית שהתינוק שלה מת כי לא נתנו לה לעבור במחסום בזמן, נשים (פלסטיניות) שהילדים שלהם בבית הסוהר והן נוסעות פעם בשבועיים לבקר אותם , את החיילים מסתובבים ברחובות בזמן העוצר כשהפלסטיניות נמצאות בבתיהם ומצד שני בצד הישראלי רואים אימהות בלשכת גיוס שנפרדות מהילדים בבכי איום, חיילת שמספרת מה עובר עליה בעת השירות ושוברת שתיקה, אם כי אז לא קראו לזה כך, מתנחלת מעופרה שלא מבינה למה היא לא יכולה להיות גם פמיניסטית וגם מתנחלת כי זה סותר מבחינתה. הסרט מנסה לייצר איזשהיא קואליציה בין השנים בשני הצדדים , מנסה להגיד שהמון פעמים יותר קל להסתכל על נשים כבני אדם שהן צריכות ללדת לגדל את הילדים ודרך זה להזדהות עם הצד השני".
היא מודה שאין בו ניסיון רק לשקף מציאות. "אם נקטנו עמדה ? לטעמי כל סרט נוקט עמדה, בפירוש אני רואה דברים שהם מאוד דומים אצל הנשים פה ושם אבל הסרט לא מנסה לעשות סימטריה בין כובש לנכבש, הוא לא אומר 'גם אנחנו סובלים וגם הם סובלים' אלא מראה שאנחנו סובלים באופן אחד והם באופן אחר".
- עברו 25 שנים מאז שהסרט הופק. מאמינה שדברים השתנו היום ?
"בעיקרון הכל ממש אותו דבר, בסרט רואים מחסומים ואיך סוגרים ומונעים את חופש התנועה וחופש החיים אבל אני חושבת שזה הלך והחמיר עם השנים. אז היה הרבה יותר אפשרי להיות בקשר עם הפלסטינים. זה גם השתנה. אז הפלסטינים לא ראו כל קשר עם הישראלים כבגידה, היה ניסיון לשיתוף פעולה
לדבריה, הסרט זכה בפרס הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע בברלין והוקרן פעמים רבות בפסטיבלים בעולם ובפרט בארה"ב. הוא שודר בערוצי טלוויזיה בארצות רבות אבל מעולם לא אושר לשידור בישראל באף ערוץ (אם כי הוקרן בסינמטקים שונים). " ניסיתי לגרום שהוא ישודר פה אבל תמיד היו תירוצים. נאמר לי מטעם אנשי הערוצים השונים שההנהלה לא רואה את הסרט בעין טובה, הם לדעתי ראו את הסרט כמראה את הכיבוש באור שלא רצו להראות. אני לא חושבת שגם בימים אלו הוא ישודר בטלוויזיה.
